מקבל ההחלטות צריך להאמין בערך הדמוקרטיה, שהאזרחים משתתפים בפוליטיקה ושהם אכן משפיעים. זהו המיתוס הדמוקרטי של היכולת האזרחית. כאשר המנהיג שותף לאמונה ביכולת ההשפעה של האזרחים, ההחלטות שהוא מקבל שומרות על האיזון בין העוצמה השלטונית לבין ההיענות השלטונית, וחופש הפעולה שלו מוגבל כיוון שהוא מבין שאם יפעל שלא כשורה תהיה תגובה מצד האזרחים (אלמונד, ורבה, עמ' 203-204).
במקרה של ישראל, נראה כי ראש הממשלה אינו מאמין בערך זה, והעובדה שלמרות הבחירות התקופתיות הוא נבחר שוב ושוב, מעצימה את כוחו ותורמת לכך שאינו חש אחראי למסור דין וחשבון על פעולותיו השונות לציבור ולכן גם לא תמיד פועל מלכתחילה מתוך היענות כלפיהם, כפי שנוכחנו לראות בכתבות. מצב זה הוא בעייתי מאוד עבור הציבור בישראל, כיוון שמחויבות חזקה של האזרח למערכת הפוליטית או לאליטה השלטת עשויה להזיק למערכת. על מנת שלאזרחים תהיה שליטה על האליטה הפוליטית, אסור שנאמנותם למערכת ולאליטה תהיה מוחלטת (אלמונד, ורבה, עמ' 205).
במדינה מודרנית יש תפקיד חשוב לשומרי הסף כמו העיתונות, מערכת החוק והמשפט. לאור הכתבות אנו יכולים לומר כי אלו אכן שומרים על תפקידם הביקורתי בחשיפה (עיתונות) וטיפול (מערכת החוק) בשחיתויות ומחדלים, אך בשל ריכוז העוצמה בידיים מעטות גם יעילותם היא מוגבלת.
במדינה מודרנית הכוח והעוצמה הפוליטיים מפוזרים בין או לפחות רוב שכבות האוכלוסייה. בנוסף, בולט חוסר הקביעות בממשל כאפשרות מוסדית תקינה והיעדר של שכבה שלטת אחידה ומגובשת, וכן קיימת התפתחות של חלופות שונות המתחרות זו בזו על השלטון. בישראל, נוצר מצב בו אליטה אחידה אחת שולטת לאורך זמן במדינה ומרכזת את רוב העוצמה בידיה. אמנם השמירה על כוחה של האליטה חשובה לדמוקרטיה, אך גם תחושת האמון בה מצד האזרחים. האמונה כי האליטה היא חלק מאותה קהילה פוליטית ואינה כוח זר וסחטן חשובה על מנת שהאזרחים יוכלו למסור לידיה את השלטון (אלמונד, ורבה, עמ' 206). אין ספק, שכיום לא קיים אמון של האזרחים בנבחרי השלטון במדינת ישראל. מצב הדמוקרטיה בישראל אינו מזהיר, עם התרחקות האזרחים מהשתתפות בחיים הפוליטיים, והאמונה הכללית הרווחת היא כי קברניטי השלטון הם מושחתים ופועלים לטובתם הם ולא לטובת העם.
