המושג שייך להגות מרקסיסטית פוסט סטורקטורליסיטית ונהגה לראשונה על ידי פרדיננד דה סוסיר. לטענתו, יש הבדל בין דיבור לשפה, וכי הדיבור (מסמן) מקבל את משמעותו בהתאם לשפה ולתוכנה וחוקיה המוגדרים (מסומן). זאת, בניגוד להוגים שקדמו לו, כמו הגל, שטען כי המסמן והמסומן אחד הם.
לקלאו ומוף משתמשים במושג של דה סוסיר באופן ביקורתי. לטענתם, החברה אינה מקשה אחת כפי שהיה נהוג לחשוב בעבר, אלא מפולגת ומורכבת ממעמדות בעלי מאפיינים סוציו – אקונומיים שונים. כל קבוצה מהווה קבוצת לחץ פוליטית המבקשת להשיג שליטה על המדיניות (הגמוניה) באמצעות הלחץ אותו היא מפעילה. הדבר מנוגד לרעיון המרקסיסטי לפיו כולם בני אותו מעמד. כך, שלמעשה יש מאבק פנימי תמידי בתוך החברה האזרחית. במצב כזה, בו לכל קבוצה בחברה רצון ואינטרס שונים, לא ניתן לקבוע את המסמן באופן סופי ומוחלט. הפתרון של לקלאו ומוף למצב המתואר הוא משטר דמוקרטי פלורליסטי, בו קבוצות החברתיות השונות תעבודנה בשיתוף פעולה, וכך תיצורנה מסמן ומסומן זהים ומשותפים לרוב הקבוצות.
