פרק זה יציג סקירה ספרותית מתוך מחקרים ומאמרים אקדמיים, בנוגע לתמות המחקר העולות משאלת המחקר הנדונה ויהווה בסיס תיאורטי לדיון בשאלת המחקר.
לקות למידה מוגדרת ומתבטאת כתסמונת רב- תחומית המאופיינת בקשיים ברכישת מיומנות למידה והנובעת משיבוש בתפקוד המוח שמקורו נוירולוגי. שיבוש זה גורם לשיבוש בתהליכים קוגניטיביים כגון קושי בקשב וריכוז והפרעות קוגניטיביות שונות כגון קושי בהתמצאות בזמן ובמרחב, קושי בתפקודי שפה, קושי ביכולת חשיבה וסרבול בתפקוד המוטורי. נוסף על כך משפיעה התסמונת על תחומים נוספים כגון פגיעה בדימוי וביטחון עצמי נמוך וזאת עקב קשיים בהתמודדות עם תחושת חוסר האונים, עם כישלונות ועם חוסר הבנה מצד הסביבה (אל דור, 2014). ליקויי הלמידה הנפוצים הינם: הפרעות קשב/ריכוז – ADHD; ליקויי קריאה - דיסלקציה; ליקויי כתיבה - דיסגרפיה; ליקויי חשבון – דיסקלקוליה; ליקויים שמיעתיים וחזותיים; ליקויים בתפיסה המרחבית – דיסאוריינטציה; ליקויים בשליפת מילים מהזכרון – דיסנומיה (שמשוני וברנר, 2005). בשנת 2005 עמד אמדן הסטודנטים בעלי לקויות הלמידה בישראל על 5.6% (הס וליפקה 2015) ובשנת 2014 נאמדו כלל לוקי הלמידה מכלל התלמידים בארץ ובעולם על 10% (אל-דור, 2014).
המדריך הדיאגנוסטי והסטטיסטי להפרעות נפשיות של איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי (DSM 2000) מגדיר את לקות הלמידה באופן הבא: "אדם מאובחן כלקוי למידה כאשר הישגיו במבחנים סטנדרטיים בקריאה, בחשבון, או בהבעה בכתב, המועברים לו באופן אינדיבידואלי, נמוכים במידה משמעותית מהמצופה על פי גילו, רמת השכלתו ורמת המשכל שלו ובעיות הלמידה גורמות להפרעות משמעותיות בהישגיו האקדמיים או בפעילויות יום-יום אחרות הדורשות מיומנויות קריאה, חשבון או כתיבה" (נוי, 2005).
