מערכת חינוך יעילה ומתפקדת היטב היא גורם מפתח ביצירה ושמירה על צמיחה כלכלית בת-קיימא. מערכת חינוך שכזו, בין השאר, פועלת להשגת שוויון הזדמנויות בקרב כלל התלמידים הלומדים בה, על מנת לפתוח להם אפשרויות לחיים בכבוד כאזרחים יצרניים בחברה. כאשר המערכת נכשלת במשימה זו, אי-שוויון בהישגים הלימודיים גורם להעצמתם של הפערים הכלכליים שהיא הייתה אמורה למנוע. מאמר זה עוסק בסוגיית אי-השוויון בחינוך במדינת ישראל. ראשית אציג את התמונה של אי-השוויון בחינוך בישראל, שכפי שנראה, היא עגומה למדי. אציג גם את כשלי המדיניות הגורמים להתפתחותו של אי-השוויון. לאחר מכן אסקור את הספרות המחקרית בנושא, בכדי לעמוד על האופן בו אי-שוויון בחינוך משפיע לרעה על כלכלת המדינה ומעמיק את פערי ההכנסות. לבסוף אציג פתרונות אפשריים למצב, כפי שעולה מהמחקר בתחום.
דו"ח ההוגנות בחינוך של ארגון ה-OECD מתבסס על נתוני מבחני PISA הבינלאומיים ובוחן, בין השאר, סוגיות כגון שוויון הזדמנויות בחינוך, מוביליות חברתית ופערי ציונים בין השכבות השונות באוכלוסייה. לכל אלה ישנה השפעה משמעותית על האי-שוויון בהכנסות, והנצחתם או אף העצמתם של פערים כלכליים בחברה. הדו"ח האחרון (OECD, 2018), שפורסם לקראת סוף שנת 2018 ומתבסס על נתונים משנת 2015, מראה שהמצב של מדינת ישראל בתחומים שצוינו לעיל הוא קשה במיוחד לעומת ממוצע המדינות החברות ב-OECD.
