אינטגרציה מוגדרת כמהלך של מיזוג חינוכי בין תלמידים בני קבוצות חברתיות שונות. מטרתן המוצהרת של רפורמות בחינוך היא לשלב יותר ויותר תלמידים במערכת, ולהעלות את ההישגים הלימודיים ועל ידי כך לאפשר להם השתלבות טובה יותר בחברה.במדינת ישראל כמדינה צעירה בעלת מאפיינים של חברת מהגרים עלה נושא האינטגרציה במהלך השנים במערכת החינוך ועורר וויכוחים ואמוציות רבות מכל הצדדים. ב -1953 התקבל חוק של ביטול הזרמים הקיימים במערכת החינוך בישראל , ונקבע שהזרמים יהיו- זרם ממלכתי, זרם ממלכתי דתי, זרם עצמאי, והזרם המגזר הערבי. בחברה הישראלית בכלל ובמערכת החינוך בפרט התקיימו פערים גדולים מאוד בין אוכלוסיות שונות, אשכנזים מול מזרחיים, חילונים מול דתיים, פריפריה לעומת המרכז, ויהודים לעומת ערבים.
תהליך האינטגרציה בחינוך אמור היה לפעול לפתרון וקירוב של הזרמים והאוכלוסיות השונות. מדינת ישראל היא בין המדינות הבודדות אשר אימצו את פתרון האינטגרציה במערכת החינוך באופן מערכתי. בשנת 1966 מינתה הכנסת וועדה בראשותו של חבר הכנסת אלימלך רימלט לבחינת מבנה החינוך בישראל. ב 1968 אימצה כנסת ישראל את הצעות הוועדה הפרלמנטרית לחינוך בראשותו של ד"ר אלימלך שמעון רימלט, ובכך יצאה לדרך הרפורמה בחינוך. הוחלט על מעבר ממבנה דו שלבי( שמונה שנות יסודי וארבע שנות בית ספר תיכון),למבנה תלת שלבי( בית ספר יסודי א-ב, חטיבת ביניים- ז-ח כחלק מבית הספר העל יסודי, וחטיבה עליונה – כיתות י- יב).מחקרים רבים מצאו כי קיים קשר הדוק בין הישגי התלמידים לרקע הסוציו אקונומי שממנו הגיעו.
