באופן היסטורי, מערכת החינוך הישראלית סובלת מפערים גיאוגרפיים ומגזריים המתבטאים בהישגי התלמידים ולפיכך ביכולתם להתקדם בחיים האזרחיים ולהצליח בחייהם הבוגרים (בליקוף, 2014). בשל כך, בחמש שנים האחרונות נעשו שינויים משמעותיים (בשם של ׳תקציב דיפרנציאלי׳) אשר נועדו לחלק אחרת את העוגה התקציבית של משרד החינוך, ולהעניק חיזוק לבתי ספר הנדרשים לו וכך לאפשר לתלמידים חלשים יותר חיזוק והשקעה כספית אשר עשויה להקטין את הפערים (וינינגר, 2015). בשנים האחרונות, נבחנת התרומה של שינוי זה ואף נבחנת רמת האפקטיביות שלה. מחקר זה יעסוק בשאלה זו, ויבחן את האפקטיביות של השיטה הדיפרנציאלית, במטרה להקטנת הפערים הקיימים והגדלת השוויון..
משרד החינוך נחשב והינו (נכון להיום), המשרד בעל התקציב השני בגודלו במדינת ישראל, אחרי משרד הביטחון, אשר באופן היסטורי הינו בעל התקציב הגדול ביותר. מסיבה זו, האופן שבו בוחר משרד החינוך לחלק את כספו, וכך לתחזק ואף לחזק את מערכת החינוך ואת התרומה של המערכת החינוכית לעתיד המדינה ולעתיד תלמידיה והדורות שאחריה (רימון ורומנוב, 2009). בית הספר, מהצד השני, מתקיים מתוך תקציב, אשר רובו הינו התקציב ממשרד החינוך, אך גם מגיע מהעיריות המקומיות, מתשלומי ההורים, ואף ארגונים כאלו ואחרים הפועלים בבית הספר (כמו למשל, תכנית קרב). מתוך ובהתאם לתקציב, בתי הספר נדרשים לספק שירותי חינוך לתלמידים, להעניק להם ידע במקצועות שונים, ולפי מספר שעות מסוים (וינינגר, 2019).
מבוא
1. סקירת ספרות
1.1 תקצוב בתי ספר במשרד החינוך
1.2הערכת הישגי תלמידים ובחינות מיצ״ב
1.3 אקלים הבית ספרי והכיתתי
1.4 בחינת הקשר בין תקצוב משרד החינוך לבין הישגי התלמידים
2. שיטות מחקר
2.1 משתני המחקר
2.2 השערות מחקר
2.3 ניתוח הנתונים
3. ממצאים
3.1 סטטיסטיקה תיאורית
3.2 בחינת השערות המחקר
3.3 בחינות נוספות
4. דיון וסיכום
4.1 אחריותו של בית הספר
4.2 גישה חיובית לעומת תקציב מוגדל
5. מקורות
