עבודה זו תעסוק בחינוך הדמוקרטי בישראל, תוך התייחסות למהותו, לסיבות לצמיחתו, תוך סקירת הקולות המצדדים בו ואלו המתנגדים לו.
התפתחות החינוך הדמוקרטי חווה תנופה בעשור האחרון, בארץ ובעולם. ישראל מהווה אחד מהמוקדים המרכזיים לחינוך דמוקרטי, עם כעשרים וחמישה בתי ספר בסגנון זה (ארגמן, 2011; קיזל, 2012). חינוך דמוקרטי הוא זרם בחינוך ההומניסטי, המוכר כחלק מן החינוך הפורמלי במדינות שונות בעולם המערבי, ביניהן ישראל. החינוך ההומניסטי, שנולד מתפיסות חינוכיות של הוגים המצדדים בפילוסופיה ההומניסטית-חינוכית, עומד על שלושה מרכיבים: מימוש יכולות התלמיד ונטיותיו עומדים במרכז, חניכה לאזרחות דמוקרטית, פעילה ואחראית, וכן פיתוח תרבותי של האישיות. החינוך ההומניסטי מחויב להגן על תלמידים מפני דיכוי מחשבתם, פגיעה בגופם וחילול כבודם, מעל לכל ערך אחר (אלוני, 2005). ומבקש להחיל נורמות של כבוד האדם ושוויון ערך האדם.
החינוך בראי ההומניזם, נשא ביקורת כלפי מערכת החינוך הקונבנציונלית, והוליד מספר זרמים בחינוך. החינוך הניסויי הפתוח לדוגמה, הוא זרם רדילקי, לפיו, הליך הגדילה וההתפתחות של הילד הוא תהליך אישי וחברתי ממתמשך, ועל תכנית הלימודים הבית ספרית להתאים לצרכיו המשתנים של הילד, כפרט וכחלק מקבוצה (איזנברג, 1985). סוג נוסף של חינוך הומניסטי בא לידי ביטוי בבתי הספר הדמוקרטיים. הזרם הדמוקרטי הושפע מההגות החינוכית הקלאסית, לפיה תהליך חינוכי קשור בפיתוח יכולות הפרט לעדן את צרכיו ולהשתמש בהם. תפיסת המחנך היא כדמות שתפקידה להבטיח את ההתנסות האותנטית של הילד, תוך התערבות מינימלית, תוך דחייה של מילוי צרכים חברתיים ופוליטיים קודם לצרכי הפרט.
מבוא
יתרונות החינוך הדמוקרטי
חשיבות הפרט
חינוך למגוון
למידה אקטיבית וספונטנית
חסרונות החינוך הדמוקרטי
חינוך לעשירים בלבד
היעדר חינוך לדמוקרטיה
סיכום
ביבליוגרפיה
