אוטוביוגראפיה וזהות מקצועית
שמי תותי קלמן
[הוסיפי כמה מילים על עצמך, את זה אינני יכול לעשות עבורך לצערי]
העיסוק בחינוך תמיד משך אותי, בשל הרצון לעזור לתלמידים להצליח ולהגיע להישגים. לאחר השלמת לימודי ספרות ברור היה לי שאני רוצה להמשיך לכיוון של הוראה. נכנסתי אל הלימודים עם מוטיבציה גבוהה מאוד, כשבעיני רוחי ראיתי מורה שמשקיעה מכל מרצה בתלמידיה ומאמינה בהם, גם כשהם לא מאמינים בעצמם. הייתה לי המון ביקורת על מערכת החינוך, וכן זיכרונות אישיים ממורים שלא לימדו כמו שאני רואה לנכון, ובמהלך ההתנסות נדרשתי להפגיש בין דמיון למציאות, תוך שההתבוננות במורה המאמנת שליוותה אותי גרמה לי להבין את הקשיים שעומדים בפני מורים, חרוצים ומסורים ככל שיהיו.
רציונל והסבר ליחידת ההוראה + מערך מלא לשיעור הראשון:
רבות דובר במהלך הקורס על הקושי של מערכת החינוך – אשר משקפת מציאות של עשורים רבים לאחור – להתאים את עצמה אל הדור הנוכחי. קושי זה ניכר בהחלט בלימודי הספרות, שכן קריאת ספרים איננה פעילות שכיחה, בלשון המעטה, בין בני נוער. מצד שני, כוחה של הספרות לגעת בציפור נפשנו, אשר מהותה מתעלה אל מעבר לשינויים הרבים שאנו חווים, מהווה הזדמנות למה שדן לסרי (2012) מכנה "איכות דיאלוגית".
באופן ספציפי, שאיפתי היא שהחומר הנלמד יהווה זירת מפגש של התלמידים עמי, עם עצמם וזה עם זה, על-ידי פריסת יחידת הלימוד סביב נושאים הקרובים לעולמם של נערים ונערות: עניינים שבינו לבינה, חלומות ושברם, התמודדות עם תחושות של חוסר-אונים או עצלות לעשות את המעשה הנכון, וכן מידת ההשתייכות הלאומית-דתית (ברובד הסמוי של היצירה). על-כן, החלטתי לארגן את יחידת ההוראה סביב היחסים בין האדונית לרוכל, כשהעיקרון המארגן הוא הייצוג הספרותי של רגשות – המשתנים תדיר, מעורבבים האחד בשני ואף סותרים זה את זה, ועדיין, גלויים לקורא העירני, המודע למורכבות נפש האדם ולאמצעים הספרותיים שמשקפים אותה.
