בחברה הישראלית מתקיימות זו לצד זו שתי שפות לאומיות, העברית והערבית כשהגם שרק אחת נחשבת לשפה רשמית ואילו השנייה כ"בעלת מעמד מיוחד", שתיהן בפועל זוכות להכרה כשפות רשמיות בפועל, בשונה משפות נפוצות אחרות כרוסית, אנגלית או אמהרית, אשר זוכות להכרה מסוימת אך לעולם ייחשבו לשפות זרות במדינה. בתי הספר, אשר מייצגים את המדינה, מלמדים את השפה הערבית כ"שפה זרה שנייה", לצד האנגלית, הנתפסת כיוקרתית ושימושית יותר, תוך התייחסות מעטה בלבד במקרה הטוב להיותה שפתם של כחמישית מאזרחי המדינה, הנוכחים היטב בחיים הציבוריים. אך האם זוהי דרך נכונה? יש שיגידו שלא מכיוון שלא די בהוראת השפה הערבית הדבורה אלא יש מקום ללמד את הערבית כשפה רחבה הכוללת סיפורת ושירה, מטבעות לשון ובדיחות ובכלל להביא את לימודי הערבית למעמד זהה לשפה העברית ובכך להשיג מטרה נוספת והיא איחוד שסעים חברתיים בין יהודים וערבים. נקודת המוצא של עבודתי היא לימוד השפה הערבית לתלמידים יהודים שזוהי עבורם שפה זרה שניה .
היחס אל השפה ואל התרבות הערבית במרחב הייתה מלווה בתערובת של התנשאות, חשש וניכור, לצד סקרנות וצורך פרקטי להבנה והיכרות, עוד מראשית ימי המפעל הציוני. בעבודה זו יוצג כיצד אפשרות של גישה אינטגרטיבית כלפיה ערביי הארץ הלכה ואיבדה מכוחה לטובת גישה בדלנית, המגבילה את הקשר עם הערבים ועם שפתם ותרבותם להקשר המדיני-ביטחוני, תוך זניחתם בתחומי "החיים עצמם". לצד מגמה זו היו תמיד גם קולות אשר קראו להתקרבות ולהבנה בין העמים, בראש ובראשונה באמצעות היכרות עם השפה, אשר מהווה תנאי הכרחי לכך.
1.מבוא
2.הוראת השפה הערבית – היסטוריה ומצב העניינים הנוכחי
2.1.לפני קום המדינה
2.2.מאז קום המדינה ועד ימינו
2.3.הוראת השפה הערבית כיום
2.4.לימוד ערבית – האם זה באמת חשוב
3.הוראת ערבית במאה ה-21
3.1.אתגרים והזדמנויות
3.2.ריענון סביבת הלימודים
4.רפורמות במערכת החינוך – מהכלל אל הפרט
4.1.רפורמות חינוכיות ולימודי ערבית
5.סיכום
6.ביבליוגראפיה
