השפעה של בעלי חיים על נכים ובעלי מוגבלות שכלית

אוכלוסיית בעלי מוגבלות שכלית

האדם המוגבל בשכלו הינו בעל מנת משכל קטנה. הוא בעל אינטליגנציה נמוכה מן הממוצע. אלא שאין הסכמה כללית באשר למושג אינטליגנציה, כך שלא יכולה להיות הסכמה חד משמעית באשר למי נכלל ומי לא בהגדרה של לקות שכלית. בחברה רב תרבותית, כמו זו הקיימת בישראל, יש צורך להחליט על פי מה נקבע מהי אינטליגנציה ממוצעת, ומתוך שכך להחליט מהם תחומי ההכללה וההדרה של בעלי לקות שכלית. מיקומו של הגבול מושפע ממידת מורכבותה של החברה, רמתה בתחומי החינוך, הטכנולוגיה והרווחה, עמדותיה כלפי האדם עם מוגבלות שכלית וכן המשאבים שביכולתה להעמיד למענו (Purugganan, 2018). על אף הקושי שקיים בהגדרה, הגדרה זו נחוצה הן למספקי השירותים לאוכלוסייה זו והן לחוקריה. כדי שכל הנזקקים לשירותים מיוחדים אכן יקבלו אותם, יש צורך להגדיר את תכונותיהם של הנמנים עם אוכלוסייה זו (ולא את אלה שאינם משתייכים אליה). גם המחקר דורש הגדרה כזו, שכן אם רוצים לבחון מה מצבה של אוכלוסייה זו, קשרים בין מאפייניה, וכדומה בכדי שיהיה מסוגל להשוות את האוכלוסייה  הזו לאוכלוסיות אחרות (Zaagsma, Volkers, Swart, & Schippers, 2020). לצורך כך, נבנו מבחני אינטליגנציה שתוצאותיהם הגולמיות מתורגמות על ידי תיקנון לסקאלת התפלגות נורמלית של האינטליגנציה. ההגדרה הרווחת והמקובלת קיום הינה של האיגוד האמריקני לפיגור שכלי ולמרות שאינה ההגדרה היחידה יש לגביה הסכמה רחבה יחסית.

חלק א' 

א.1 האוכלוסייה

א.1.1. אוכלוסיית בעלי מוגבלות שכלית

א.2.1. אוכלוסיית בעלי נכות

א.2 טיפול בבעלי חיים

חלק ב'

ביבליוגרפיה