שוויון הזדמנויות בין אוכלוסיות מבוססות ובין חלשות הינו ערך חברתי, מוסרי ואף כלכלי חשוב. מערכת החינוך נחשבת לכלי מדיניות עיקרי לצמצום פערים מכיוון שזו המערכת ש"פוגשת" אותם עוד בגיל הילדות ולכן יכולת השפעתה רבה כבר מגיל צעיר.
בשנים האחרונות ניכרת במדינות המפותחות עלייה בפערי הכנסה בין שכבות האוכלוסייה השונות במקביל לעלייה בפערי הזדמנויות בחינוך. הבנת המנגנונים הגורמים להשפעה הדדית של פערים אלה חשובה לקביעת מדיניות לצמצום הפערים ומתן הזדמנויות שוות. פערי הכנסה עלולים להוביל לעלייה בשיעור העוני, אי יכולת השתכרות, ירידה בתל"ג (פגיעה בצמיחה) ואף תלות בכספי מדינה (ביטוח לאומי). במדינות דמוקרטיות, הצורך לטפל בפערים אלה עוד בשלב החינוך על מנת לגדיל את הסיכויים לניעּות של מי שנולדו במיצב חברתי כלכלי נמוך נתפש כמטרה ראויה עקב ההבנה שיש לכך השפעה ישירה על המצב הכלכלי העתידי של החברה והמדינה.
במבחנים הבין- לאומיים שנערכים מידי שנה, תלמידי ישראל ניצבים באופן תדיר בראש רשימת הפערים הלימודיים בין תלמידים ממעמד ומרקע שונה. על מנת לתקן את המצב, הוקמו כמה ועדות ממשלתיות שונות אשר הציעו שיטות שונות לטיפול בפער (שינויים באופן התקצוב לתלמיד, חוק חינוך חובה לגילאי 3-4, צמצום הצפיפות בכיתה בבתי ספר יסודיים).
למרות זאת, נראה ששינויים אלה נעשים ברובד הגלוי אך למעשה, ברובד הסמוי, התמונה מעט שונה. שרת החינוך לשעבר, יולי תמיר, כותבת בספרה "מי מפחד משוויון" על הקשיים שנתקלה בהם כאשר רצתה לקדם מהלכים לצמצום פערים בין אוכלוסיות תלמידים מרקעים שונים.
