חינוך סביבתי הוא למעשה כל מעשה חינוכי אשר שואף להקנות ידע על הסביבה הפיזית והאנושית-חברתית. המטרה של החינוך הסביבתי הוא לקדם אכפתיות וכבוד לסביבה, ראשית בשל הפן התיאורטי ולאחר מכן גם בפעולות של הלומדים. המושג הופיע לראשונה בשנות השישים והוא יצר את הקשר ההכרחי בין ההידרדרות של מצב הסביבה ובין האחריות של בני האדם על הסביבה שבה הם גרים. בשנות השבעים נוסחו לראשונה הגדרות מחייבות לחינוך סביבתי אשר כללו רכישת ידע על הסביבה, פיתוח מיומנות ופיתוח עמדות חיוביות כלפי שמירת הסביבה (טל, פלד ואברמוביץ, 2010).
מחקרים מראים, כפי שנראה במהלך העבודה, כי כאשר בני אדם, ובעיקר צעירים, מפתחים עמדות חיובית כלפי דבר מסוים הם לרוב מגבים זאת לאחר מכן גם בפעולה (טל, פלד ואברמוביץ, 2010). אם בני אדם מתפתחים עמדה חיובית כלפי החינוך הסביבתי אז הם למעשה גם מראים נכונות לפעול למען שיפור מצב הסביבה. למרות החשיבות של השמירה על הסביבה, חלקים רבים באוכלוסייה העולמית לא מגלים עמדות חיוביות כלפי החינוך הסביבתי או שהם מגלים אדישות כלפי הצורך לשמירה על הסביבה (Magdoff & Foster, 2011). אם כן, כדי להביא לשינוי של המודעות לסביבה ושמירה על הסביבה יש לשנות את העמדות השליליות של חלקים מן האוכלוסייה לגבי החינוך הסביבתי.
אם ברצוננו לערוך שינוי בתפיסה ובעמדה, ככל שגיל האנשים בהם אנו רוצים לבצע את שינוי התפיסה, הוא נמוך יותר כך יש סיכוי גדול יותר לשינוי העמדה (Gratiela & Saracli, 2019).
מבוא
פרק ראשון: חינוך סביבתי
פרק שני: עמדות תלמידים כלפי איכות הסביבה
פרק שלישי: יעילות חינוך סביבתי עבור תלמידי כיתות ח'
סיכום
ביבליוגרפיה
