מבוא
עבודה זו עוסקת בהתמודדותם של מורים עם מקרי אובדנות של תלמידים. על פי ארגון הבריאות העולמי WHO, בכל שנה מתים בעולם כמיליון איש כתוצאה מהתאבדות (זלצמן, 2019). פרט למקרים שהסתיימו בלקיחת חיים, ישנן התנהגויות אובדניות נוספות המדאיגות כשלעצמן ועלולות להוביל בסופו של דבר גם למעשה התאבדות. כל מקרה כזה משפיע באופן קשה ועמוק על הסביבה הקרובה של המתאבד וגם על החברה כולה. תופעת האובדנות יוצרת נטל כבד על אוכלוסיות חלשות ועל כלכלת המדינות המתקשות להקצות לכך משאבים מהתקציב המוגבל של תחום בריאות הנפש (Shilubane, Bos, Ruiter, Borne & Reddy, 2015). בשנים האחרונות הושקעו מאמצים להתערבות ומניעה של התאבדות ונצפית ירידה מסוימת בהיקף התופעה במדינות מערביות, ובעיקר בישראל (גולדברגר, אוברבה וחקלאי, 2020). לצד זאת, התאבדות ממוקמת כיום במקום השני ברשימת גורמי המוות של צעירים בני 24-15. מקרי מוות אלה נתפסים כניתנים למניעה לעתים קרובות ומעוררים תחושות קשות בקרב המשפחות, קבוצת בני הגיל והמסגרת הבית ספרית בה נמצאים ילדים שעות רבות מהיום Hart & Garza, 2013)).
ההנחה הרווחת היא כי ניתן לזהות סימנים מוקדמים להתאבדות ולפעול לצמצום מקרים אלה במסגרת תוכניות מניעה ארציות ומקומיות. בישראל יצאה לדרך תוכנית מניעה לאומית המתמקדת באוכלוסיות פגיעות במיוחד, ביניהן מתבגרים ותלמידים במערכת החינוך. משרד החינוך האחראי על אוכלוסייה זו הטיל את הטיפול במניעת אובדנות על השירות הפסיכולוגי החינוכי.
