החינוך בעידן המודרני נועד לאפשר לילדים לפתח מיומנויות בסיסיות על מנת להפוך לאזרחים יצרניים ולתרום לחברה. החינוך המיוחד מספק חינוך עבור ילדים הנזקקים לחינוך מיוחד, כאשר הם אינם מסוגלים להשתלב במסגרות החינוך הרגילות בגני הילדים ובבתי הספר. החינוך המיוחד נועד לעזור לילדים אלה במטרה לאפשר להם להשתלב בחברה הכללית בהמשך.
בעשור האחרון משרד הבריאות מקדם את שילובם של תלמידים עם לקויות למידה במסגרת החינוך הרגיל. זאת מתוקף ״חוק החינוך המיוחד״ (תשמ״ח, 1988), שנועד להסדיר את הסיוע הניתן לילדים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך. מדיניות השילוב דוגלת במתן עזרה וסיוע לילד על מנת שיוכל ללמוד בכיתה רגילה. אולם, אם בכל זאת העזרה של תוספת שעות וטיפול אינה מאפשרת לו ללמוד בכיתה רגילה, תעלה שאלת העברתו לחינוך מיוחד (מרגלית, 2000).
החינוך המיוחד מעלה מספר דילמות ובראשן שאלת השילוב מול הפרדה (נוימן, 2005). דהיינו, השאלה האם יש לשלב ילדים עם לקויות למידה בכיתות רגילות, או שמא להכניסם לכיתות ייעודיות לחינוך מיוחד, אם במסגרת בית ספר רגיל ואם במסגרת בית ספר לחינוך מיוחד. התומכים בשילוב הילד עם לקות הלמידה בכיתה רגילה מתבססים על הרצון למנוע מהילד לפתח דימוי שלילי מכיוון שהוא תופס את עצמו כשונה וכאחר. בנוסף, שילוב ילד עם לקות למידה בכיתה ״רגילה״ תורמת לשאר התלמידים להכיר ולהיות סובלני עם השונה והאחר.
