"טכנולוגיות המחשב, התקשורת והאינטרנט ומיומנויות המאה ה-21 הביאו לשינויים משמעותיים באופן שבו אנו לומדים ומלמדים בתחומי הדעת השונים, ולפריצת גבולות הזמן והמקום של הלמידה. טכנולוגיות למידה חדשניות מהוות תשתית ליצירת הזדמנויות למידה מאתגרות, המקדמות ביצועי חשיבה, הבנה ולמידה. אלה מתבצעות תוך שימוש במידע מקוון רב-ערוצי, בכלים טכנולוגיים בעלי פוטנציאל קוריקולרי רב ובאסטרטגיות הוראה-למידה חדשניות. על אנשי חינוך לשקול צריכה נבונה של סביבות אינטראקטיביות ברשת לקידום למידה משמעותית" (המינהל הפדגוגי, 2015: 51).
בעשורים האחרונים אמירה זו מתחדדת יותר ויותר בקרב מוסדות החינוך בכל רחבי העולם כאשר המטרה העיקרית היא להתאים תוכניות הלימוד ואסטרטגיות ההוראה לעידן החדש. ההנחה הייתה כי הטכנולוגיה הדיגיטלית תרחיב את רשתות התקשורת, תספק גישה מיידית למידע ותקל על צורות חדשות של ביטוי יצירתי בקרב התלמידים. טכנולוגיות למידה אשר מצליחות במסגרת בית הספר, נוטות להגדיר את יעדי הלמידה, לפתח מבנים להדרכת התלמידים ולספק מדדים מתוחכמים של תוצאות הלמידה. יחד עם זאת, הלמידה הטכנולוגית ממזערת את ההשתתפות הפעילה של הלומד ולעיתים אף מסיטה את הלמידה מיעדיה המקריים (Halverson & Smith, 2009).
התחום המתמטי בפרט, מהווה קרקע פורייה לפעילות דינאמית של פיתוח כלים טכנולוגיים שונים שיסייעו בפתרון בעיות. מתמטיקה דורשת קריאה וחשיבה מופשטת ובניית מיומנויות מתמטיות מהווה השלכות לטווח הרחוק עבור התלמיד. כלים דיגיטליים עשויים לסייע לתלמידים להשיג גישה למשאבים, לתקשר עם משאבי רשת הקשורים לפתרון הבעיה ולבצע משימות אקדמיות באופן עצמאי.
