באופן מסורתי יש הבחנה בין משחק ללמידה. לרוב משחק הילדים מוגדר כפעילות שנבחרת ברצון חופשי, עם מעורבות גבוהה של הילד, מהנה, אופורטוניסטית, יצירתית, ובעלת יותר דגש על האמצעים ופחות על התוצאה. דוגמאות רווחות הן משחק חופשי (שהילד מכווין אותם בעצמו, כמו משחקי נדמה לי), וכן משחקים שהמבוגר מנחה (אך עדיין מרכז השליטה בהכוונה אצל הילד). בעשורים האחרונים, גני ילדים הפכו להיות יותר ממוקדים בהישגים האקדמיים של הילדים, תוך התחבטות בשאלה כיצד המשחק מועיל לילדים מבחינה אקדמית והתפתחותית. הטלת הספק בתועלות המשחק הביאה לשימת דגש על הגננת כמדריכה של הילד, ועל הילד כלומד שכל תפקידו לקלוט את החומר מבלי להשתתף בצורה פעילה בלמידה. הדבר הוביל לקיטון שיעור זמן המשחק בגנים שכן התפתחה עדיפות להענקת זמן ללמידה. אך ביקורת על כך טוענת, שאין זה הולם עבור התפתחות הילד להפחית את הזמן שמוקדש למשחק, כיוון שייתכן כי הלמידה האקדמית מקדימה את השלב ההתפתחותי של הילדים (מה שיוצר מעורבות נמוכה של הילד בלמידה), וכי הנחיה ישירה של הגננת למשך זמן ארוך מונעת מהילדים את ההקלה והפגת הלחץ שמזמן המשחק. לאור זאת התגבשה עמדה מודרנית יותר שאין להפריד בין משחק ללמידה. בנוסף, מחקרים שנערכו תמכו בכך שמשחק מעורר למידה והתפתחות, מאחר ונמצא כי המשחק מאפשר לילדים לבטא ולהרחיב ידע קודם ומיומנויות דרך האינטראקציה עם ילדים אחרים והסביבה וכן מאפשר לשפר כישורים חברתיים דרך האינטראקציה. הבנת חשיבות המשחק עבור הילדים והבנת חלקו בלמידה, יצרו את המושג "למידה מבוססת משחק" (Pyle & Danniels, 2017).
