סוגיית הצורך והחשיבות במתן שיעורי בית הפכה בשנים האחרונות ליותר ויותר שנויה במחלוקת. מחקרים לא מעטים הראו כי למתן שיעורי בית אין השפעה על הישגים בלימודים בבית הספר היסודי. במיוחד אמורים הדברים לגבי השנים הראשונות בבית הספר :כיתוב א' ו - ב'. יתרה מזו, נמצא כי לשיעורי בית השפעות שליליות על התלמידים בגילאים אילו, כמו שחיקה, שעמום, ויכוחים בבית ולבסוף העובדה שהילדים מתרגלים לא לאהוב ללמוד (Solomon, Warin, & Lewis,2002; Kralovec & Buell, 2001 Bennett & Kalish, 2006) . על רקע זה, הוציא במהלך חודש יולי 2018 משרד החינוך הנחיה האוסרת על מורים להעניש תלמידים בשל אי הכנת שיעורי בית. הנחיה ברוח זו אינה חדשה, כבר במהלך שנת 2006 הנחה משרד החינוך (חוזר מנכ"ל תסש"ז/3(א) ) את בתי הספר היסודיים כי אין חובה כללית ליתן שיעורי בית, אלא כל בית ספר חופשי בעניין זה להתנהל על פי מדיניות שלו. ההנחיה האחרונה של משרד החינוך מלמדת על תפנית מסוימת במדיניות משרד החינוך, ממתן עצמאות מוחלטת לבתי הספר בהתנהלות בסוגיה למעין "קריאת כיוון" לגבי המדיניות אותה מגבש משרד החינוך בעניין או לכל הפחות הכיוון אליו הוא מכוון.
השינוי ביחס כלפי שיעורי הבית ישנו, מטבע הדברים, משפיע בצורה לא מבוטלת על משולש היחסים העומד בבסיס מערכת החינוך: מורים - תלמידים - הורים, ומכאן שעל מנת לבחון את הצלחת המהלך או השינוי בגישה יש לבחון איך תופסים אותו ואת משמעותו כל הגורמים במשולש היחסים האמור. עבודה זו התמקדה במיוחד באופן שבו תופסים ההורים את משמעות שיעורי הבית ואת ביטולם. כאשר ברקע התייחסתי למורים שנותנים את שיעורי הבית והתלמידים המכינים את שיעורי הבית.
תקציר
מבוא
סקירת ספרות
מתודולוגיית המחקר
ממצאים
דיון וסיכום
רשימת מקורות
נספח 1 : ראיונות עם מורים
נספח 2 : ראיונות עם הורים
נספח 3 : פרוטוקול השאלון
