בשנים האחרונות הולך ומחריף המשבר של היעדר ביקוש למקצוע ההוראה בישראל ובמקומות אחרים בעולם. דמות המורה, מקומו ותפקידו, עוברת בכל פעם גיבוש רעיוני של פרדיגמה חדשה במסגרת החינוכית, המחייבת את גיבושן של תפיסות הכשרה חדשות בהתאם. אם בעבר המורה היה מקור הידע אשר תפקידו להעביר ידע דיסציפלינרי על מנת להעביר את התלמידים במבחן, הרי שעל פי הפרדיגמה החדשה המורה נועד רק לכוון ולתמוך בלמידת התלמיד במטרה לעורר את סקרנותו ולהביאו להגשמה עצמית, הרבה מעבר לרמת המבחן בבית הספר. ההכרה הגוברת כי המורה לא עוד מקור סמכות מרכזי ואחיד של ידע אלא מתמרץ המכוון את גיבוש הידע של התלמיד, מביא הרבה פעמים לשחיקתו ולחוסר שביעות רצונו מהארגון החינוכי ובסופו של דבר לנשירתו מהמקצוע.[1]
בעשורים האחרונים, נשירת מורים ממערכת החינוך הפכה לתופעה חברתית מתרחבת במדינות רבות בעולם המערבי, כאשר מורים רבים נוטים יותר לעזוב לצמיתות את תחום ההוראה, בעיקר בתחילת דרכם. תופעה זו מכונה בשם "דלת מסתובבת" כלומר שיעור קבוע של כשליש מהמורים נמצאים כל הזמן בתהליך של מעבר בין בתי ספר או בתהליך של עזיבת המקצוע. מצב זה גורם בסופו של יום להגברת תחלופת המורים בבית הספר והקטנת מאגר הניסיון ומכאן פגיעה ישירה ביעילות התהליך החינוכי. כתוצאה מכך, המסקנה העיקרית היא כי האתגר העומד בפני המערכת החינוכית הוא להכשיר מורים טובים ולוודא שהם יישארו במערכת.[2]
