בשנים האחרונות מסתמנת מגמה במערכת החינוך של עזיבת מורים חדשים את מקצוע ההוראה. פרטים רבים שהופכים מסטודנטים להוראה למורים מן המניין חווים הלם ותסכול ממערכת החינוך ומעדיפים לפנות לדרך תעסוקתית חדשה שאיננה הוראה, חרף היותם בעלי כישורים גבוהים. ישנן הערכות, לפיהן, כעשירית מהמורים החדשים בישראל עוזבים במהלך עשור את המקצוע (ארביב אלישיב וצימרמן, 2012; כרמל ובדש, 2019). בחיבור זה נבחן את הגורמים והסיבות שמביאים מורים מתחילים לנשור מן המערכת, מהן ההשלכות של תופעה זו וכיצד מתמודדת מערכת החינוך עם התחלופה הרבה של המורים.
הגורם העיקרי ביותר לנשירתם של מורים מתחילים הוא תחושת השחיקה. השחיקה נובעת מכמה מצבים בהם נתקלים מורים מתחילים. האחד הוא חוסר היכולת לגשר בין הנלמד במהלך התואר וההכשרה לבין הדרישות בשטח של ההוראה עצמה. כלומר, קשה למורים ליישם את התכנים התיאורטיים הנלמדים במהלך ההכשרה כשהם מגיעים לעבודה הפרקטית עצמה. לא תמיד הקושי מלווה בסיוע והדרכה מצד מערכת החינוך. הקושי גובה מהמורים מחיר נפשי גבוה ומעורר שחיקה. בנוסף, הדרישות התעסוקתיות הגבוהות מן המורים, הכוללות את הצורך להתמודד עם בעיות משמעת ועם מציאת דרכי הוראה מתאימות לכיתה תוך היעדרה של תמיכה מתאימה מצד מערכת החינוך, מביאות את המורים הטריים לחוש עייפות, תסכול וחוסר אונים, מבלי שהספיקו לסגל לעצמם טכניקות ומיומנויות המקהות את תחושות השחיקה. תחושת השחיקה נקשרת לרוב בכוונות עזיבה, לכן נקל להבין מדוע מורים מתחילים רבים בוחרים לעזוב (כרמל ובדש, 2019).
