בישראל, נכון לשנת 2013, המערכת הבנקאית מורכבת מחמש פירמות בנקאיות גדולות שהן בנק לאומי לישראל, בנק הפועלים, בנק דיסקונט, מזרחי-טפחות והבנק הבינלאומי הראשון. בסך-הכל קבוצות אלו מחזיקות בכ-94 אחוזים מהיקף הנכסים של הבנקאות המסחרית. בנוסף לכך, פועלים בישראל שלושה בנקים קטנים עצמאיים; בנק אגוד, בנק ירושלים ובנק דקסיה וסניפים של ארבעה בנקים זרים שהם HSBC, Citibank, State Bank of India ו- Barclays Capital (בנק ישראל, 2014).
הריכוזיות במערכת הבנקאות הישראלית נמדדת על-ידי שני מדדים. הראשון, הרפינדל-הירשמן, מודד את ריכוזיות המערכת כולה על-פי סך הנכסים של הבנקים, והשני concentration ratio (CR2) מודד את נתח השוק של שני הבנקים הגדולים בישראל, בנק הפועלים ובנק לאומי לישראל, בסכך הנכסים. בהשוואה בין לאומית של מדד הרפינדל-הירשמן ניתן לראות כי הריכוזיות במערכת הבנקאות הישראלית גבוהה באופן ניכר מהממוצע באיחוד האירופי (בנק ישראל, 2013).
אם כן, המערכת הבנקאית בישראל מאופיינת בריכוזיות גבוהה ובתחרותיות נמוכה. כמו כן, בהשוואה בין לאומית הבנקים הישראליים אינם רווחיים במיוחד ויעילותם התפעולית המוכה יחסית, בין הישר בשל עלויות שכר גבוהות ביחס לתפעולם (בנק ישראל, 2014). מאפיינים אלו של מערכת הבנקאות הישראלית משפיעים על המצב הכלכלי בישראל בכך שהם מגבילים עסקים קטנים ומשקי בית על-ידי עמלות גבוהות ואשראי נמוך ובכך מקטינים את פלח השוק העסקי המוכוון לסקטור זו. כתוצאה מכך יש פחות תחרות בשוק ורווחה נמוכה במונחי תעסוקה ורמת חיים (בנק ישראל, 2014).
