בפרקים הקודמים בחנו את הדילמה המתעוררת כשמעסיקים בוחרים להקים אמצעי מעקב אלקטרוניים כדי לנטר את הפעולות של עובדיהם. נוצרת התנגשות בין זכותו של המעסיק לבקרה ופיקוח על עובדיו, לבין זכותם של העובדים לפרטיות. הדיון המוסרי העלה עמדות שונות בסוגיה לכל גישה מוסרית, שקשה לגשר עליהן ולגזור מהן פעולה שתיישב את הדילמה. לכן אנו נפנה ליישוב הדילמה באמצעות גישה מעשית יותר – מודל בעלי העניין (גבע, 2013, 330). המודל רואה בארגון מערכת יחסים רב-שילוחית עם ריבוי של בעלי עניין. בעלי העניין הם כל מי שמשפיע וכל מי שמושפע מהארגון. אחריותו של מנהל הארגון היא לנהל אותו כך שיש איזון בין האינטרסים של בעלי העניין השונים.
בשלב המקדים יש להגדיר את הבעיה מולה אנו מתמודדים. אנו מחפשים את האיזון הראוי בין זכותו של עובד לפרטיות לבין זכות המעסיק לבקרה על העסק באמצעות מעקב. ניתן להגדיר פרטיות כרמה בה הפרט מוכר על ידי אחרים ונגיש להם, ונתון לתשומת ליבם. לארגונים יש אחריות מוסרית מסוימת על עובדיהם. אחריותם נוגעת לכיבוד דעותיהם של העובדים, כבודם האנושי וצנעת הפרט שלהם – לפחות בכל הקשור לחייהם האישיים (Buyuk & Keskin, 2012).
בשלב הבא, יש לזהות את בעלי העניין של הארגון ברמה האמפירית (גבע, 2013, 334). בעלי העניין הם בעלי המניות שלו- האינטרס שלהם הוא להגדיל את רווחי הארגון עד כמה שניתן. ישנם מנהלי הארגון, אשר מקבלים בו את ההחלטות ואמורים להגדיל את הרווחים לטובת בעלי המניות, אולם עליהם גם לחשוב על העובדים ולקחת את צרכיהם בחשבון.
