הכאב הינו "המדד החיוני החמישי" אשר נאמד כחלק מהטיפול הבסיסי בחולה שעבר פציעה, יחד עם חום גוף, לחץ דם, קצב הנשימה וקצב פעימות הלב. ההבדל בין הכאב ליתר המדדים החיוניים, הוא שהכאב נאמד באופן סובייקטיבי, על ידי תשאול החולה, ואילו המדדים החיוניים האחרים נאמדים באופן אובייקטיבי על ידי מכשירים שונים (Kim, Park, Moon & Han, 2017). כאשר לאדם יש כאב מכל סוג שהוא, הוא יפנה לגורם טיפולי שתפקידו לאמוד את הכאב שלו ולטפל בו בהתאם. הטיפול לרוב הוא בעזרת אנלגזיה (שיכוך כאב) (Savoia et al., 2010).
אין דפוס קבוע לכאב. הכאב לעיתים מתמשך ולעיתים מגיע ב"גלים", לא על פי סדר מסוים (Lallo & Stinson, 2014). בנוסף, הכאב עלול לגרום לסבל, פגיעה בניידות, ירידה בתפקוד הפיזי, הפרעות בשינה, דיכאון, ירידה במצב הבריאותי הכללי ופגיעה בקשרים החברתיים של החולה. כאב שלא נאמד באופן מדויק, מוביל לטיפול לא מתאים, ולפגיעה רחבה יותר באיכות חייו של החולה (Kim, Park, Moon & Han, 2017).
תפיסת הכאב הינה סובייקטיבית. לכן, כאשר אומדים את הכאב של החולה, עושים זאת בעזרת הדיווח שלו בדרך כלל. באוכלוסיות של אנשים פגועים קוגניטיבית, או בעלי קשיים בתקשורת, לא ניתן להיעזר בדיווח העצמי של החולה ונמצא במחקרים כי קשה לאתר את הכאב שלהם ובשל כך גם הטיפול אינו מיטבי (Kim, Park, Moon & Han, 2017).
אחד מסוגי הכאב הינו כאב אקוטי – כאב חריף שמופיע כתגובה לפציעה או ניתוח ומאותת לגוף על סכנה. לאחר ביצוע ניתוח, יחוש החולה כאבים שונים.
