המושג "גילנות" (ageism) מקורו במילה "גיל". הראשון אשר הגה את המושג היה רוברט בטלר (Butler) בשנת 1969. בהמשך נוסחה הגדרה מלאה לגילנות, שהחידוש בה היה שמדובר בתהליך מתמשך של סטריאוטיפיזציה ואפליה נגד אנשים משום שהם זקנים. הגילנות מאפשרת לצעירים לראות את הזקנים כשונים מהם, ולהפסיק להזדהות עמם כבני אדם. הסטריאוטיפיזציה באה לידי ביטוי בהתייחסות כוללנית אל כל הזקנים כאנשים סניליים, נוקשים ומיושנים, והאפליה היא תוצר שלה, כאשר צעירים מפסיקים להתייחס לזקנים כאל בני אדם, כאילו הם אינם קיימים יותר (בודנר, 2011: 19, קורן, 2013: 33-34).
מכאן, שגילנות היא בעצם מחשבות ורגשות כלפי זקנים, אשר מנחים את רוב האינטראקציות של בני קבוצות גיל אחרות עמם. זהו אוסף של תפיסות שליליות סמויות ולא מודעות, אשר משפיעות על ההתנהגות כלפי זקנים. פלמור (Palmore), מוסיף להגדרה של בטלר גם היבט תרבותי, וטוען שהגילנות נפוצה למדי בחברות מודרניות, בניגוד לחברות מסורתיות, בהן רוחשים כבוד לאנשים זקנים (קורן, 2013: 34).
בישראל, במשך שנים רבות העריצה החברה את הצבר הצעיר, והתעלמה מהזקנה. ההכרה בזקנים הגיעה רק בתקופה האחרונה, כאשר כבר לא ניתן היה להתעלם מההזדקנות הטבעית של האוכלוסייה ומהעלייה בשיעור הזקנים. אם בשנים הראשונות של המדינה היו הזקנים אחוזים בודדים מהאוכלוסייה (בשנת 1948 - 4% ובשנת 1955 – 5%), הרי שכיום מהווה אוכלוסיית הזקנים כ-11% מכלל האוכלוסייה בישראל, כאשר על פי תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2035 תהווה אוכלוסייה זו כ-14.6% מכלל האוכלוסייה.