עם הקמת המדינה נדרשה מדינת ישראל לספק פתרונות דיור להמוני עולים אשר באו ארצו. הפתרונות הללו ניתנו באמצעות, בין השאר, בנייה ציבורית בהיקף גדול אשר נועד להתמודד עם העלייה ההמונית ועם ביקוש הולך וגובר לדירות. הדיור הציבורי פירושו מאגר של דירות להשכרה אשר נמצאות בבעלות המדינה. הן מועברות לתושבים במחיר מוזל, כדי לאפשר לאוכלוסיות מתקשות לעמוד בנטל הכלכלי אשר כרוך בקנייה של דירה או בהשכרה של דירה בשוק החופשי.
מאז תחילת הבנייה הציבורי חלו שינויים רבים בשיעור של הדיור הציבורי לעומת כלל הבנייה למגורים בארץ. בשנות החמישים כמחצית מן הבנייה בישראל הייתה בנייה ציבורית, והחל משנות השבעים חלה מגמה של צמצום שיעור הדירות הציבוריות. אל הצורך לספק פתרונות דיור התלוותה תפיסה אשר גורסת כי יש לפזר את אוכלוסיות העולים באזורי שבהם אין הרבה תושבים. זאת כדי ליישב את הארץ. מכאן עולה השאלה כיצד המגמות הללו שינו את הזכאות לדיור ציבורי מבחינתו של האזרח הדורש דיור ציבורי.
עבודה זו תבקש לבחון את סוגיות הדיור הציבורי עם הדגש על הקריטריונים אשר מאפשרים את הזכאות לדיור ציבורי. המטרה היא לבחון כיצד הקריטריונים הללו הוקשחו או הוקלו במהלך העשור האחרון לעומת העבר. הנתונים אשר ייבדקו יהיו הקריטריונים עצמם אשר מאפשרים את הזכאות לדירה יחד עם מספר היצע הדירות, אשר קובע את מידת הקשיחות של הזכאות לדיור ציבורי.
מבוא
דיור ציבורי. הגדרות ורקע
דיור בציבורי בישראל עד לשנות האלפיים
דיור ציבורי בישראל בעשור האחרון
פרק דיון סיכום
ביבליוגרפיה
