1. להערכתי הגישה שמיטיבה לנתח את נושא מעורבות והפעלת העוצמה של סין באפריקה הינה גישת התלות. גישה זו הינה ביקורתית ביחסה אל הגישה המודרנית הטוענת שחל תהליך שינוי טבעי-חיובי, בו חברות לאומיות במדינות מסורתיות משתפרות ביעילותן התפקודית עקב תיעוש ותהליכים נלווים, המבוצעים על ידי מדינות מפותחות, כתוצאה מכך הופכות הן לחברות מודרניות. מנגד, גישת התלות טוענת כי המערב הגיע למדינות העולם השלישי ומפעיל את מנגנון העושק רק בכדי לנצל את משאביו. אינטרס המערב כלכלי בלבד והוא לנצל את משאבי הטבע ואת כוח העבודה הזול. כשקצים משאבי הטבע, אנשי המערב חוזרים למדינתם ללא שום ניסיון למזג את שתי מערכות הכלכלה הדואלית- המקומית והמקורית מערבית. הכלכלה המערבית התפתחה ומתפתחת על חשבון המדינה אותה ניצלה בעבר או מנצלת בהווה (ד"ר הראל שלו, שיעור מס' 6, 12.11.15).
הסינים בשנת 2006 פעלו להדק את אחיזתם בעיקר סביב מדינות היבשת שהתברכו במשאבים טבעיים. הקמתם של נתיבי סחר מודרניים – כבישים, מסילות ברזל, נמלי תעופה וים- היו חיוניים על מנת לאפשר תנועה רחבת היקף של מחצבים אל מחוץ לאפריקה ושל סחורות אל תוכה. הסינים יצאו להציע סיוע ושיקום נרחב של תשתיות למדינות אפריקה, בהתאם לסחורה שכל מדינה הציעה בתמורה. לדוגמא, בשנת 2012 העסקאות שביצעו הסינים במדינות אפריקה כוונו ישירות לאינטרס הכלכלי של סין- שיקום והקמה של מזקקות וצינורות נפט, הקמת מכרות ומפעלי עיבוד. במדינות אלו משקיעים הסינים סכומי עתק בבנייה של תשתיות התחבורה במטרה לקצר את זמני האספקה אל סין.
