בישראל חל כרסום בחלק מהתחומים שהולאמו במסגרת חוק בריאות ממלכתי ומתקיימת הפרטה סמויה של מערכת הבריאות כדי למקם את נושא ההפרטה במסגרת מדיניות הבריאות הכוללת של המדינה (חיניץ וגראו, 2015). הפרטה סמויה וזוחלת זאת פוגעת באזרח מבחינה כלכלית - עליה בהוצאה הפרטית על בריאות כדי 5.9% מהכנסה ממוצעת נטו של משקי בית ב 2016, לעומת 3.9% ב 1997 (צ'רניחובסקי, בלייך ורגב, 2016) וכן מבחינה בריאותית (היקף, איכות ונגישות השירות הרפואי) ומבחינת פגיעה בזכויות חברתיות.
מדיניות רווחה נשענת על ההנחה כי שירותי בריאות לא יכולים להיחשב מוצר שנשען רק על כללי השוק החופשי, ולמדינה יש אחריות להגדיל את השוויון האזרחי ולצמצם פערים במובן דאגה לבריאות האזרח ללא קשר למצבו הכלכלי. מכאן, המדינה צריכה להתערב במשק, להגדיל את חלקה בהוצאה הציבורית לשירותי בריאות ולהתערב במערכות הבריאות באופן שיבטיח את הזכות לביטחון בריאותי לכל אזרח (צ'רניחובסקי ואח', 2016).
בארבעה העשורים האחרונים ועל רקע תהליכי הגלובליזציה ונקיטת מדיניות ניאו ליברלית במדינות הרווחה, מתרחשים במדינות המערב ובישראל שני תהליכים מנוגדים שיוצרים בעיה: מצד אחד, מדינת הרווחה מרחיבה את תהליכי ההפרטה של מערכות הבריאות והיא מנסה לעשות זאת מבלי להרחיב את המגזר הממשלתי; כאשר בזמן משבר היא מנסה לעשות זאת גם תוך צמצום המגזר הממשלתי ((Morgan & Campbell, 2011. מהצד השני, בעולם גלובלי, שמדבר את שיח הזכויות, הציבור דורש דווקא להרחיב את שירותי הבריאות הציבוריים.
מבוא
פרק ראשון: סקירה ספרותית
הזכות לבריאות
משטרי מדינת רווחה
הפרטה
רגולציה במערכת הבריאות
פרק שני: הפרטת מערכת הבריאות בישראל: גורמים, תהליכים והשלכות
תהליכי הפרטה בשירותי הרווחה בישראל
הפרטת מערכת הבריאות בישראל
ביקורת על השלכות ההפרטה
סיכום
ביבליוגרפיה
