הקמתן של מדינות לאום במהלך המאה העשרים הייתה בעצם סיומו של תהליך ארוך של התעוררות עמים אשר החל בזמן המהפכה הצרפתית והתפשט באירופה עוד במאה התשע עשרה. מנקודת מבט לאומית, האימפריות השונות דעכו במהלך המאה התשע עשרה והתפרקו באופן סופי בעת מלחמת העולם הראשונה. השאיפה של רוב תושבי האזור לחיות במדינות לאום משל עצמם ולהחליט על גורלם, היא זו אשר הביאה לקריסתן של האימפריות (רחמימוב, 2004: 84).
תנועות לאומיות רבות טענו בדבר תהליך ההזדהות הלאומית הממושך של מאות ואלפי שנים של בני קבוצות שונות. עם זאת, התפתחות של זהויות לאומיות היא תופעה מודרנית בעיקרה, כאשר עד סוף המאה התשע עשרה היו מוקדי ההזדהות של אנשים רבים באירופה דתיים בעיקרם. כך, למשל, נוצרים רבים היו מוכנים להזדהות כבני לאום שונים אך ורק על מנת לא להיות מזוהים כתורכים, כלומר מוסלמים. רק לאחר הקמתן של מספר מדינות לאום חדשות החלה התמונה בעולם להשתנות (רחמימוב, 2004: 84).
אך גם בעידן הלאומיות של המאה התשע עשרה לא היו ההזדהויות הלאומיות חזקות כל כך. הן נוצרו, התפשטו והשתנו, התכווצו ולעתים גם נעלמו. השייכות הלאומית של פרטים התבססה בסופו של דבר על רצונם להשתייך לקבוצה מסוימת. רבים מהמפעלים הלאומיים היו כושלים ולא זכו לתמיכה גורפת מצד אותם פרטים אשר היו אמורים לפעול למען השגת מטרתם.
