משבר הטילים ב 1962 אשר נתפס (על פי הדעה הרווחת) למשבר שהוביל את העולם לסף של מלחמת עולם נוספת, נפתר באמצעות דיפלומטיה: שיחות בין דיפלומטים ומקבלי החלטות, תקשורת ישירה בין מקבלי החלטות כדי למנוע הסלמה שנובעת מחוסר הבנה, תהליך קבלות רציונלי ומסודר וכל זאת במטרה למנוע עימות.
המודעות לסכנות הנשק הגרעיני מאז, הפכה את בקרת הנשק הגרעיני למוקד מרכזי במדיניות החוץ של ארה"ב (שטיינברג (1996) ולאחר התפרקות ברה"מ וזליגת נשק לארגוני טרור ומדינות עויינות, הפכה את פירוק הנשק הגרעיני למוקד מרכזי. בשני אלמנטים אלה: חשיבות הדיפלומטיה ביחב"ל בצד הסכמים לבקרת נשק גרעיני, אדון בעבודה זאת.
שאלת המחקר: מהם הגורמים שהשפיעו על מדיניות ההרתעה מול איראן של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בין 2017-2018?
השערת המחקר: תפיסת איראן כאיום בטחוני אזורי ועולמי, בנוסף להיותה מקור לאיום גרעיני, וגישה אישית, לא דיפלומטית, של הנשיא טראמפ, הובילו לשינוי במדיניות ההרתעה של ארה"ב מאז 2017.
את העבודה אנתח תוך התייחסות לרקע התיאורטי של תפיסת האיום הגרעיני (שטיינברג, 1996) והאמצעים להתמודד אתו, וכן לדיפלומטיה כאמצעי להתמודד עם סוגיית הגרעין (סופר, 1996). אמשיך בניתוח הרקע ההיסטורי של הסכם הגרעין, מטרותיו, התהליכים אליהם הוביל, יחס המדינות אליו, יחסו של טראמפ אל ההסכם והסיבות לשינוי בתפיסה. בשלב הניתוח אנתח את הדרכים – הדיפלומטיות והלא דיפלומטיות – בהן נקט טראמפ בדרך להתמודד לא רק עם סוגיית הגרעין של איראן אלא עם תפיסת איראן כאיום איזורי ועולמי על הביטחון.
מבוא
רקע תיאורטי
רקע היסטורי
ניתוח
סיכום
ביבליוגרפיה
