עם סיום מלחמת העצמאות בשנת 1948, נאלץ הממסד הישראלי לבנות את הצבא הישראלי מחדש. רבים מהקצינים נהרגו במהלך המלחמה, וחלקם עזבו בשל סיבות פוליטיות או לטובת פיתוח קריירה באזרחות, ורוב העולים החדשים לא היו מתאימים מבחינת יכולות לחימה ומוטיבציה לשרת בצבא. אז הוחלט לבנות צבא עממי, כאשר חובת הגיוס הייתה כללית וחלה על כל האזרחים, גברים ונשים כאחד. לשר הביטחון הוענק שיקול דעת בלעדי לפטור מהשירות כל קבוצה, כמו למשל ערבים, נשים דתיות, תלמידי ישיבות וחרדים. כמו כן, משך השירות של נשים היה קצר משל גברים, והמעמד השולי שניתן להן הקרין בהמשך גם על מעמדן בחברה. החלטה זו, לבנות את צה"ל כצבא עממי, תקפה עד היום ומשפיעה לא רק על הצבא אלא גם על החברה הישראלית כולה (קימרלינג, 2001, עמ' 278).
הצבא החדש נתפס על ידי הממסד הפוליטי ככלי מדיני מרכזי להפיכת העולים החדשים לישראלים כחלק מהאידיאולוגיה של כור ההיתוך, ובמיוחד את אלו אשר עלו ממדינות ערב. בנוסף, היה צורך להתגבר, גם אם רק באופן חלקי, על אי השוויון הדמוגרפי בין הערבים ליהודים. את הגיוס הכולל השלים מערך שירות המילואים של הצבא, אשר נמשך לאורך חלק משמעותי מחייהם של גברים וחלק מהנשים. כוח העבודה של האזרחים, אשר נדרש למשך שנים רבות בצבא שם את השירות הצבאי במודעות של כולם, ותרם לבניית המשמעות של החיים האזרחיים (שם, עמ' 278-279).
מבוא
פרק א': גיוס מיעוטים וערבים מוסלמים בישראל
פרק ב': הסיבות לגיוס / אי הגיוס של הערבים המוסלמים
פרק ג': גיוס ערבים מוסלמים לצה"ל בפסיקות בג"ץ
פרק ד': היתרונות בשילוב ערבים בצה"ל והתנאים הנדרשים לשילובם
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה
