בשנת 1972, בדרום אפריקה, הוצג לראשונה המחזה סיזווה בנזי מת,(Sizwe Banzi is Dead) אשר נכתב על ידי אטול פוגארד ביחד עם ג'ון קאני ווינסטון נטשונה, שהם גם השחקנים בהצגה. המחזה מציג מנקודת מבטם של השחורים את תופעת הגזענות כלפי האדם השחור בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה. בעבודה זו אחקור את המחזה דרך מאמרו של הומי ק. באבא, "שאלת האחר: הבדל, אפליה ושיח פוסט-קולוניאלי", אשר מדבר על הבעייתיות של חקר השיח הקולוניאלי ועל סוגיות הסטריאוטיפ והגזענות השזורות בתוכו. הוא בוחן את תהליך עיצוב הזהות של הנתין והשליט הקולוניאליים בעזרת מונחים סטריאוטיפיים גזעניים, ואת התאוריות של צ'ארלס טמפל, אדוארד סעיד ופרנץ פאנון, החוקרים את הסטריאוטיפ במושגים של ידע, כוח ופנטסיה.
ראשית, לדעת באבא (1994), תרבות המערב תמיד הייתה וממשיכה להתקיים כתרבות קולוניאליסטית, מפני שהיא מקבלת ותומכת בקולוניאליזם בשל ייצוגו הדו – משמעי, שבא לידי ביטוי בהכרה שיש בקולוניאליזם דבר חיובי ושלילי בעת ובעונה אחת. מצד אחד, הקולוניאליזם המערבי רואה את עצמו כשליח של קידמה, מתוך ההנחה שהתרבות המערבית עדיפה על התרבות המקומית, ובכך הוא מקדם את החברה המקומית או את האנושות. מצד שני, אובדן התרבות המקומית והחירות הן תופעות הלוואי של הקולוניאליזם, אשר מתקבלות בסלחנות מתוך נקודת הנחה שהתרבות הקולוניאליסטית המערבית נעלה על פני התרבות של ילידי המקום. דוגמה לכך היא השליטה של הכוח הקולוניאלי על השפות המקומיות, השפות ה"ורנקולריות" (באבא, 1994, עמ' 147), ודחיקתן אל השוליים. אך עם זאת, הפיכת שפתו של הכוח הקולוניאלי לנורמה החברתית, היוצרת תלות של האוכלוסיה המקומית בשלטון הקולוניאלי. וכך בעצם השפה הופכת לכלי של ידע וכוח, אך גם לכלי של דיכוי והפליה (באבא, 1994).
