"הפנתרים השחורים" הם תנועה שעמדה בראש ההתקוממות של בני עדות המזרח במרס 1971. פעולתם הינה המשך ישיר של ההשפעה הרדיקאלית שיצר "מרד ואדי סאליב" על בני עדות המזרחי ועל המערכת הפוליטית כולה. מחאת "הפנתרים השחורים" היא אירוע העימות הקולקטיבי המחולל, שהצליח להניע את תנועת המאבק המזרחי (Tarrow). מכאן והילך ניתן לחלק את הציר הכרונולוגי של הפוליטיקה של המאבק המזרחי בהכללה לשתי תקופות: התקופה שלפני "הפנתרים השחורים" והתקופה שאחרי "הפנתרים השחורים", החלוקה הזו במרבית המקרים, למעשה, משקפת את סדר היום החברתי – תרבותי של ישראל בכללותה (שם).
פעילות "הפנתרים השחורים" מתחילה על רקע ההתבשלות הרוחשת של הדור השני בסיר הלחץ החברתי – כלכלי – מדיני של שנות השישים בישראל. בשנים אלו קובעו יחסי אי-השוויון הסוציו-אקונומי ומאמצע העשור, אחרי גל העלייה השני ממרוקו, עדות המזרח מעוצבות בזיכרון הישראלי הרשמי לא עוד כעולים חדשים שסובלים מ"בעיות וקשיי קליטה", אלא כ"בני עדות המזרח" בתוספת תואר חברתי, כמו: "הבעיה העדתית", "ישראל השנייה", "מקרי סעד", "שכונת מצוקה", "עיירות פיתוח", "נוער שוליים", "טעוני טיפוח". בתרבות כונו: "נחשולים", "לוונטינים", "פרימיטיביים", ובפוליטיקה: "השד העדתי", "הצבעה עדתית", "מפלגה עדתית", "נציג עדתי", "המשבצת העדתית". המדינה השלימה, כביכול, עם המבנה המעמדי-תרבותי, שנבע מהמדיניות שלה בשנות החמישים. היא לא התאמצה לערוך חשיבה כוללת לקראת תיקונים ושינויים מבניים ומערכתיים של איזון ושוויון. היא מתאימה את המערכות שלה למציאות.
