ז'אן פיאז'ה היה תיאורטיקן שפיתח תיאוריה לגבי ההתפתחות הקוגנטיבית של בני האדם מהלידה ולאורך החיים. הוא התעניין בהתפתחות קוגנטיבית נורמטיבית, ובחן את השינויים בחשיבה החלים עם הגיל אצל כל הילדים שהם בעלי התפתחות תקינה. פיאז'ה טען כי ככל שילדים גדלים, חלים שינויים איכותיים מרכזיים בדרך שבה הם מבינים את העולם ולומדים עליו. לטענתו, ובניגוד למה שנטו לחשוב עד אז, החשיבה שלנו משתנה משלב לשלב לא רק בהיקף הידע, אלא היא ממש מתארגנת בצורה אחרת מהיסוד ומתאפיינת באפיונים איכותיים אחרים. ההתפתחות עם השנים מביאה בעצם להופעתם של סוגי חשיבה חדשים בכל שלב ושלב. כמו כן, פיאז'ה האמין שהבנת העולם של ילדים, בכל שלב נתון, מוגבלת על ידי המבנים הקוגנטיביים הקיימים באותו שלב. ככל שילד עוברים יותר שלבים, המבנים הקוגנטיביים שלו נעשים יותר ויותר מופשטים ומתוחכמים. השינויים המרכזיים בהתפתחות החשיבה חלות, לדעת פיאז'ה, בגילאי שנתיים, שבע ואחת עשרה (סרוף, קופר ודהארט, 1998).
לצורך עבודה זו בחרתי לראיין את אמו של י', פעוט בן שנתיים. בנוסף, ערכתי תצפית בביתו של י' בשעות אחר הצהריים בזמן שהוא שיחק ופעל באופן חופשי בביתו, תוך שיחה עם אמו על הדברים שהוא עושה. זיהיתי היבטים רבים בהתנהגותו של י' ובדברים שאימו מספרת עליו שתואמים את השלב בו י' נמצא לפי פיאז'ה, הלוא הוא שלב הקדם אופרציונלי- השלב הטרום מושגי.
