ראיון של רוני קובן עם השחקן יוסי מרשק
דמויות טלוויזיוניות מציגות לרוב את מודל הגבריות הסטריאוטיפי המתעדף את דמות הגבר המבוגר ובעל הכח. בהתאם לכך, הריאיון עם יוסי מרשק נפתח בכך שרוני קובן מכנה אותו "לייט-בלומר" (Late-bloomer) ובכך מתייחס אל הצלחתו המאוחרת יחסית בתחום הקריירה. עם זאת, הוא מגדיר את יוסי כגבר אשר "מצד אחד הוא גבר-גבר, ומצד שני הוא שרוט, יש בו צד רך, הוא פגיע, הוא יכול להיות אנטי-גיבור". ה"גיבור" מייצג את מודל הגבריות הקלאסי על כל ציפיותיו החברתיות, ואילו יוסי מציג מודל אלטרנטיבי לזרם המרכזי. הוא מעיד על עצמו ומפרט מספר תכונות אשר בתפיסה האובייקטיבית מייצגות גבריות: אהבה לכדורגל, לעל-האש ולנשים. לצד העדפות אלה, הוא מציג תכונות כמו הכלה, קבלה ורגישות כעדות למעין "צד נשי". יותר מכך, אין מדובר בתכונות אשר מיוחסות לנשים באופן בלעדי אלא מייצגות מעין גבריות חדשה המשלבת בין הגבר המצ'ואיסט והעדפותיו לבין הגבר הרגיש. תפיסות אלה תואמות את גישת הסכמה המגדרית (gender schema) הסוברת כי התפתחות מגדרית תלויה בהתפתחותם של ייצוגים מנטליים לגבי מגדר.
ראיון של גיל ריבה עם הזמרת נינט טייב
לפי דיויד אלקין, חשיבה על העצמי בהתבגרות המוקדמת מאופיינת בהרבה אגוצנטריזם המכונה אגדה אישיותית (fable personal) בו המתבגר מבחין את רגשותיו מרגשות אחרים ומתחיל לייחס חשיבות לעצמו ולרגשותיו כמיוחדים ונדירים. כך נינט מעידה על עצמה שמאז ומתמיד חשה עצמה כמיוחדת והרגישה כי דבר-מה הולך להתרחש, כמו כן, היא מעידה על עצמה שבצעירותה הייתה אישיות מרצה הדואגת ללא הרף כיצד תיתפס על ידי סביבתה. לפי אלקינד, בגלל שמתבגרים כל כך דואגים למראם ולהתנהגותם, הם מאמינים כי גם הסביבה, הנתפסת כ"קהל דמיוני" (imaginary audience) ערה לכל אלה. לפי תיאוריה זו, עם התבגרותם חשים המתבגרים חוסר קוהרנטיות באישיותם ומתחילים ליישב את הסתירות השונות על ידי גיבוש של זהות ומענה על השאלה "מי אני?". בהתבגרות המאוחרת עד לבגרות המוקדמת, תפיסת העצמי אצל האינדיבידואל הופכת לממוזגת יותר וההחלטה פחות תלויה באחר.
