הסרט עוסק באמביוולנטי והאשמה של החברה הישראלית כלפי קורבנות השואה, ג'אד נאמן (2005) ראה בסרט זה כראשון בסדרה של סרטים דומים של שנות ה-80 ועוסקים בזה ובחניכה והתבגרות של החברה הישראלית בכל הנוגע ליחס כלפי ניצולי השואה.
הסרט מתקיים בשנת 1950 ומתאר מאבק שכנותי בין ילדים, על רקע המאבק של המבוגרים בשכונה. שתי קבוצות נלחמות אלו באלו, הקבוצה של עדי אל מול הקבוצה של יוני שרייבר – אמו של יוני היא ניצולת שואה שעלתה לפני סיום המלחמה וככל הנראה כל משפחתה נספתה בשואה, ואביו היה לוחם במלחמת העצמאות כיום בעל מכולת – ניגודיות: אימו, ניצולת השואה, מול אביו, שלחם במלחמת השחרור .יוני מעדיף את הצד של אביו – חייל, לוחם, מסוכן, ולא את הצד של אימו – קורבן שלא מצליח להתנתק מעברו (גרץ, 2004). יוני ושאר החברים בשכונה גדלים על מיתוסים הרואיים ממלחמת העצמאות ומתייחסים לחבורה שלהם כאל פלוגה צבאית.
אימו מאזינה מידי ערב למדור לחיפוש קרובים ברדיו, ונוסעת מידי פעם כאשר מגיעה אונייה עם עולים מאירופה על מנת למצוא את בני משפחתה.
יוני וחבריו מתעללים ולועגים באופן תדיר לניצולת שואה שמתגוררת במרוחק על חוף הים, בהפרדה פיזית משאר התושבים. הניצולה חייה את עברה ומחכה לשובם של יקירה מאירופה, והילדים לועגים לה בעקבות זה והיא נראה בעניהם כמשוגעת.
רובה חוליות נבנה על שלוש עלילות המשתלשלות זו לצד זו במקביל. הראשונה המאבק בין קבוצת הילדים, השנייה ההכנות לקראת יום העצמאות, והשלישית המפגש עם ניצולת השואה – העלילה של ניצולת השואה קוטעת את שתי העלילות האחרות ומפריעה להתקדמות התקינה.
