נושא אנרגיות חלופיות מקבל תאוצה הולכת וגוברת בעשור האחרון כאשר יותר ויותר מדינות מנסות ליישם התקנות רבות של מתקנים המנצלים את אנרגיית השמש, הרוח, אנרגיה הידרואלקטרית וגאותרמית כחלק ממערך אנרגיות ירוקות להחלפת ולצמצום השימוש בדלקים פוסיליים ואף שימוש בגז טבעי בייצור של חשמל בכדי להוריד את טביעת הרגל הסביבתית. גם בישראל קיימת תוכנית מתאר שהוכנה עוד בשנת 2010 ועברה עדכון מסוים בשנת 2015, המגדירה את מכסות המתקנים האפשריים בין אם מתקנים הנמצאים על הקרקע או מתקנים על גגות של צרכנים פרטיים או מבני תעשייה וציבור. עיקר ההתמקדות בארץ הינה בהפקת חשמל באמצעות אנרגיית השמש על ידי תחנות סולריות ומערכות פוטו-וולטאיות להפקת חשמל. המערכות הקרקעיות הגדולות כוללות מערכי הולכה והחזרה לרשת ואילו המערכות הקטנות והפרטיות מספקות את החשמל לצרכנים במקום החשמל מהרשת (כאשר הן פעילות) על בסיס זיכוי מקומי של הצרכן או מספר צרכנים לפי קריאות מונה. החיסרון הגדול ביותר של כל מערכות האנרגיה החלופית הינה אחוזי הניצול הנמוכים יחסית במהלך שעות היממה (ובמיוחד מערכות המסתמכות על קרינת השמש שהינן אפקטיביות רק בשעות היום ובימים בהירים) וכן חוסר בטכנולוגיה יעילה לאגירה של אנרגיה בכמויות מסחריות.
המסמך הנדון מהווה סקירה כלכלית ורגולטורית לנושא האפשרות של התקנת מתקני ייצור חשמל המבוססים על תאים פוטו-וולטאיים במרחב המועצה האזורית שקמה.
