בעבודה זו ברצוני לנתח באמצעות תיאוריות פוסט קולוניאליות את ראשית האמנות הישראלית, תוך בחינת ייצוגים של "מזרח" ו"מערב" ביצירות קנוניות שנוצרו במחצית הראשונה של המאה העשרים בארץ ישראל.
ההיסטוגרפיה של האמנות הישראלית מציגה את המפגש של היהדות עם האמנות המודרנית כתופעה ייחודית וראשונית ברצף ההיסטורי היהודי. מפגש שמתאפשר בהקשר של התנועה הציונית. בעבודה זו אדון בכך שההיסטוריה של התרבות על־פי תפישה ציונית-מערבית זו, בדיוק כמו ההיסטוריה הפוליטית והכלכלית, היא רק היסטוריה אחת: אירופה, ולכן יש תנאים מוקדמים ליצירת אמנות: נצרות, בורגנות, קפיטליזם. בדיוק כשם שראשוני החלוצים הציוניים חוו את הטריטוריה המדוברת כריקה, לא מפני שבאמת הייתה ריקה, אלא משום שלא התפענחה במושגים שלהם כמיושבת, כך גם לגבי העולם התרבותי: ישראל היא כתם לבן במפה הצליינית. כך, באמצעות דיון ביצירותיהם של בוריס שץ ואפרים משה ליליין אטען כי האמנות הישראלית, שהם היו מתחילי דרכה, התבססה על נרטיב אירוצנטרי, המדיר מתוכו את "המזרח" לחלוטין, וכן את היהודי האשכנזי הגלותי, תוך התבססות על מיתוסים אירופיים-נוצריים המנותקים מן ההוויה הישראלית והיהודית. אמשיך את הדיון ביצירותיו של נחום גוטמן, שאמנם הציב את המזרחי כחלק מרכזי מיצירותיו אך תפש אותו באורח אוריינטלי ואקזוטי תוך השטחת דמות המזרחי וסטריאוטיפיזציה שלה לצרכים מערביים. אסיים את הדיון בדמות "החלוץ"- "היהודי החדש" כפי שמופיעה ביצירה מאת משה מטוסובסקי, תוך שאני מדגימה כיצד "יהודי חדש" זה הינו אירופי-מערבי ומודרני, תוך שהוא דוחק אל השוליים האוריינטליים את המזרחי.
פתח דבר
סקירת ספרות
פוסט קולוניאליזם
פוסט קולוניאליזם בישראל
פוסט קולוניאליזם ושדה האמנות הפלסטית
ניתוח היצירות
בוריס שץ ואפרים משה ליליין
נחום גוטמן
משה מטוסובסקי
דיון ותובנות
רשימת מקורות
נספחים
