תפקידו של הקהל במופע הפרפורמנס
במאמרו של פיליפ אוסלנדר ((Philip Auslander, הפרפורמטיביות של תיעוד הפרפורמנס, מבחין אוסלנדר בשני סוגים שונים של תיעוד הפרפורמנס, התיעוד ה"דוקומנטרי" וה"תאטרלי", לטענתו הראשון משמש כעדות למופע שאכן התרחש והשני, שאוסלנדר מכנה אותו כ"צילום פרפורמטיבי", הוא תיעוד שהופך בעצמו לפרפורמנס, כלומר המופע מתקיים למען התיעוד ולא להפך.[1] בשני המקרים, טוען אוסלנדר, הקהל הראשוני שצופה בפרפורמנס המתועד אינו משמש כערך מוסף לתיעוד עצמו של המופע: "[...]לנוכחותו של אותו קהל ראשוני אין חשיבות של ממש לפרפורמנס כיישות שחייה הנמשכים מתקיימים באמצעות תיעודה, משום שענייננו הרגיל כצרכנים של תיעוד מעין זה הוא ביצירה–מחדש של עבודת האמן, לא של האינטראקציה הכוללת." (עמ' 33), כלומר אוסלנדר מבקש להציג כאן את הפרפורמנס המתועד כיצירה מחדש של עבודת האומנות, שלדידו אף חשובה יותר מהפרפורמנס הראשוני מכיוון שהיא ניצחית ולא חד פעמית ובנוסף להמעיט עד כדי ביטול ממש של חשיבות נוכחותו של הקהל הראשוני בפרפורמנס.[2]
בנוסף, טוען אוסלנדר כי עצם התיעוד הוא זה שמגדיר את הפרפורמנס ככזה, על מנת להנגיש נקודה זו הוא מתייחס ליצירה "מצמוצים" של האומן ויטו אקונצ'י ( (Vito Acconci, המורכבת מסדרה של צילומים אותן אקונצ'י צילם בזמן שהלך ברחוב, בכל פעם שמיצמץ.
