צפירה. עומדים. מרכינים ראש. דממה. דקה של דומיה. לזכרם.
בארץ - ערוצי הטלוויזיה כמעט ולא משדרים, ואלו שכן מקרינים תכניות העוסקות בנושא מכל כיוון אפשרי, בתי הספר מקיימים טקסי זיכרון, טקס ממלכתי ביד ושם, כותרות שחורות בעיתונים, הילדים בחולצות לבנות, דור שלישי ורביעי מנסים להבין;
בעולם – ילדי המשלחות לפולין וגרמניה, נציגי המדינה במחנה ההשמדה באושוויץ, הצעדה.
מדינת ישראל פעם בשנה, כל שנה, מרכינה ראש לזכר ששת מיליון הילדים והאנשים שנרצחו, נטבחו, נשרפו - בגטאות, במחנות, בבורות.
רק מדינת ישראל, היא המדינה היחידה בעולם העוצרת את כל פעילותה למשך דקה ארוכה לזכר קורבנות השואה, באותו הרגע עם ישראל, בפקק, בעבודה, בבית הספר, בגן, בכל מקום כל אחד מאתנו בכל גיל, עומד ומרכין ראש.
זיכרון יום השואה, באופן בו מתקיים טבוע בנו כבר, כולנו מכירים את השירים, כולנו יודעים שעת הצפירה, כולנו יודעים מה יראו בטלוויזיה ומה ישמעו ברדיו.
נשאלת השאלה, נוכח העובדה כי ניצולי השואה שנותרו מעטים והם כבר בני 80 ומעלה, מה היה כאן בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, כיצד למעשה עוצב אותו יום הזיכרון שאנחנו כל כך מכירים את כל אפיונו, מה ראו אותם הילדים, דור שני לשואה בעיתונים?
היום העיתון נותר כשארית אומללה לכל אלה שעדיין מוקירים מקום אוהב לדף ולעט, אולם בזמנו עיתונים יומיים היו חלק אינטגרלי מחיי היום יום, עיתוני נוער חולקו, ונעשו מינויים והילדים היו שותפים לחשיפה של כתיבה יוצרת כדוגמת: עיתון מעריב לנוער.
מעניין לשאול עד כמה הייתה העיתונות ובפרט עיתונות הנוער כמקור מעצב של ימי הזיכרון לשואה ועד כמה העיתונות הנ"ל השפיעה על אופן תפיסת היום הקשה הזה בקרב בני הנוער?
מבוא
יצירתו של יום השואה
יום השואה בעיתוני הנוער כמעצב מדיניות בארץ ובעולם.
ניתוח יום הזיכרון בעיתונות נוער בין השנים 1960-1970
סיכום
ביבליוגרפיה
