גל ההגירה של היהודים לארצות הברית נמשך בין השנים 1924-1829 והוא היה חלק ממגמות רחבות שהתרחשו בתקופה הזו, כמו אמנציפציה, תיעוש, גידול אוכלוסין, עיור והתפתחויות של זרמים ודעות חדשים בעולם היהודי. למעשה כרבע מן היהודים האירופאים עברו את האוקיינוס האטלנטי באותה התקופה ומרביתם בחר להגר לאמריקה. בארצות הברית הונהגה בתחילה מדיניות הגירה חופשית, אך מאוחר יותר היא סגרה את שעריה ב-1924 בפני המהגרים ויחד עם זאת, באותה העת הייתה האוכלוסייה היהודית בארצות הברית לגדולה בעולם. סיפור המעבר של המהגרים היהודים מאירופה לארצות הברית היה מיוחד בעיקר לאור השגשוג של אוכלוסיית היהודים בארצות הברית בשנים שלאחר ההגירה. הקושי שחוו באירופה לצד ירידה באפשרויות התעסוקה הביא לדחיפה של כשלושה מיליון יהודים ממזרח אירופה וכן מחלקים אחרים באירופה לעזוב את בתיהם ולחפש הזדמנויות חדשות בעולם החדש שארצות הברית פתחה בפניהם[1].
את התקופה הזו של הגירה גדולה, אפיינה בעיקר מדיניות ליברלית בארצות הברית אשר אפשרה את ההגירה הזו כאשר פתחה את שעריה למהגרים אפילו ללא צורך באשרות ולא צורך בדרכון, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. הגבולות של היבשת היו פתוחים ומיליוני מהגרים שביקשו להיכנס אליה הצליחו לעשות זאת ללא כל בעיה.
מבוא
פרק 1: רקע היסטורי
1.1 תקופת ההגירה והחיים ברוסיה הצארית
פרק 2: המניעים להגירה
2.1 הפועלים היהודים מחפשים אחר מקורות פרנסה חדשים ובורחים מהפוגרומים
פרק 3: ההגירה מתחילתה ועד סופה
3.1 אופי המהגר היהודי, קבלת ההחלטה להגר והסיבות שהובילו לכך
3.2 הדרך וארגוני הסיוע
3.3 ההגעה לארה"ב- הקליטה, פרנסה, שפה והתמודדות בארץ החדשה מבחינה כלכלית וחברתית
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה
