בעבודה זו אתייחס לשלוש מרידות משמעותיות בהיסטוריה היהודית בתקופת רומא. אבחן את המקורות ההיסטוריים המצויים, הסיבות למרידות כמו גם למחלוקות ההיסטוריוגרפיות. המרד הגדול של יהודי ארץ ישראל נגד השלטון הרומי בארץ, פרץ בשנת 66 לספירה ונמשך מספר שנים. בשנת 70 דוכא המרד באופן כמעט מוחלט: ירושלים נכבשה ונחרבה ובתוגה בית המקדש השני שנחרב בידי הרומאים ומצביאם טיטוס. מצדה, שהיתה המעוז האחרון של המורדים, נפלה שלוש שנים אח״כ (73 לספירה). מרד התפוצות התרחש בין 115 ל-117 לספירה במצרים, בקפריסין, בקירינאיקה ובמסופוטמיה והוביל לחיסול מוחלט ולענישה כבדה של הקהילות היהודיות שמרדו (מלבד מסופוטמיה). ומרד בר כוכבא שהתרחש בין 132 ו-135 לספירה. מרד זה נחשב להתקוממות הגדולה ביותר כנגד הרומאים, שתוצאותיה היו הרות אסון: מכירת יהודים רבים לעבדות והעברת המרכז הרוחני של היהודים מיבנה לגליל. למרות השוני ביניהן מבחינת הסיבות לפרוץ המרד, היקפו, התנהלותו וההשלכות שלו, בשלוש המרידות ניתן לראות גם אלמנטים חוזרים, כגון גזירות אנטי-יהודיות, מנהיגות שמוכנה למות על קידוש השם, משיחיות וגאולה.
המקורות למרד הגדול הם יחסית רבים. בחלקנו שני חיבוריו של יוסף בן מתתיהו, "מלחמת היהודים" ו"קדמוניות היהודים", שמהווים מקור עיקר לתקופת המרד הגדול ולתקופות שלפניו. מלחמת היהודים, הוא חיבור מגמתי שמקבל את שלטון מלכות רומי והוא עויין את החשמונאים. קדמוניות היהודים מלמד סנגוריה על ההיסטוריה היהודית ומטרתו להאיר את עיני שאר העמים ליסודות היהודים.
