סין הינה מדינה דיקטטורית הנשלטת ע"י הממשלה והמפלגה הקומוניסטית. הממשלה שולטת בכלי התקשורת ובכל המידע הציבורי ומתאימה אותו לצרכיה, ובכלל זה גם את המוזיאונים. המדינה מחפשת דרכים לחזק את מעמדה הפוליטי והשילטוני ומשתמשת בתעשיית המידע כמו סרטים בכדי לעשות זאת, וגם הקמתם של המוזיאונים קשורים במגמה זו. המאמר טוען כי סין משתמשת בכנסי העבר בכדי להציג עמדה עכשווית על השלטון שלה.
בהתחלה שלטה הגישה המרקסיסטית שטענה כי הרצף ההיסטורי מורכב משלבים מוגדרים שמשתנים עם שינוי חברתי, כלכלי ופוליטי. בשנות ה- 80 התחלפה גישה זו בגישת ההמשכיות היסטורית, שמדברת על רצף תרבותי מהתקופה הנאוליתית ועד ימינו. מדובר בגישה שמתפתחת עם הזמן, אוספת סמלים תרבותיים וערכים מאיזורים גאוגרפיים שונים. גישה זו זוכה לקונצנזוס לאחר שאיחדה את קהילת הארכיאולוגים וההיסטוריונים של סין הקדומה. מרכיב חשוב בטיפוח הגאווה הלאומית הינו הלאומיות, שמאפשר לכידות חברתית ומשמעות החשובה לשלטון.
חשיבותן של המילים היתה גדולה מאוד בעבר הסיני כיוון ששורשיה במסורת היוונית רומית. הנצח הושג באמצעות מילים, בעוד מבנים חומריים כמו אבנים היו משהו זמני. גם אם היו אסטלות, הדגש היה לא באבן עצמה אלא במילים שנחקקו עליה ששימרו תכנים היסטוריים וקלאסיים. עם זאת, ידוע כי גם בסין, בדומה לתרבויות אחרות, היו אוספים משמעותיים של שרידים וחפצים עתיקים שקיבלו הכרה ומקום.
