חשיבות תמיכתה של קהילת יהודי ארצות-הברית במדינת ישראל החל מהקמתה האפילה, במידה מסוימת, על תרומתה המכרעת ליסוד מדינת ישראל. עם קום מדינת ישראל, דפוסי התייחסויות בין אזרחיה אל יהודי ארצות-הברית התקבלו אולי כתוצאות הכרחיות של התפתחויות ופרשות שאירעו בארץ ובתפוצות ישראל לאורך תקופת המנדט הבריטי. חלוקת העבודה בין כוחות פעילים משני הצדדים התקבלה ללא סימני מאבק, אם כי בן-גוריון מפעם לפעם עורר תמיהה בניסיונות לחייב יהודים אמריקניים לדפוסי עלייה, למעורבות ציונית ממשית. אך למרות ניסיונות אזוטריים אלה, חולק העם למגשימים ולתורמים, לציונים ולאוהדים, לישראלים חדשים ולפילנתרופים אמריקניים עשירים. אחרי מלחמת העולם השנייה התעצמו אווירת קונצנזוס תחושת סולידריות. תערובת של שכול וזעזוע, תקווה והתרוממות, עלתה על רקע חורבן השואה ולידתה המרגשת של מדינת ישראל. קווי שותפות בין יהודים כאן ושם התחזקו סביב ההבנה שהגיעה העת להשתקם ולפעול יחד בניסיון לקדם את הגשמת החלום היהודי. יהודים בארצות-הברית ובארץ-ישראל הניחו הצידה, ככל האפשר, סוגיות זהות מורכבות ואת וטבעיות לשני גושי יהודים אשר מתפתחים בנסיבות פוליטיות וחברתיות שונות.
תמיכת יהדות ארצות-הברית הייתה יעילה למדיי, וזאת הודות לסולידריות פנימית של הקהילה האמריקנית, למוסדות מגובשים ובראש ובראשונה לנכונותה של הקהילה להתגייס למען הרעיון הציוני. כמובן, לא כל יהודי ארצות-הברית תמכו בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. עוד ב-1885 כמה מראשי היהדות הרפורמית חתמו על ההצהרה המשותפת הידועה בשם "מצע פיטסבורג" (Pittsburgh Platform). החתומים על המסמך הצהירו כי אינם רואים בעם ישראל אומה כי אם קהילה דתית ואינם מצפים לקיבוץ גלויות ושיבה לציון.
