התכונה הראשונה אליה אנו שמים לב בקראנו את השיר התינוק מאת דן ערמון היא המינימליזם. לפנינו שיר לירי תמציתי: מעט מילים, מעט שורות, מעט שחור על הרבה לבן של הדף. על פניו אין כאן מטען עודף של תיאורים ואף לא של רמזים אחרים, ריאליסטיים או פנטסטיים ברובד המיידי, והמשורר משאיר לקורא להשלים הרבה מדמיונו. יתרה מכך, אלמלא השם של השיר שנותן כיוון לפרשנות, היה קשה מאד להבין למה או למי בדיוק הכוונה, וזה מעלה את השאלה אם יש בכלל טעם לחפש "כוונה" מסוימת או כדאי להעדיף התייחסות מופשטת-פילוסופית. החוויה הכללית הראשונית היא אם כן כמותית והקורא מוטל מיד עם השורה הראשונה לתוך לקונה של זיכרון שעולה בקנה אחד גם עם התצורה המצומצמת וגם עם הממדים של תינוק הן מבחינה פיזית והן מבחינה שכלית- שכן מה הוא כבר מבין??? תחושה זו מתעצמת נוכח עמימות הסיטואציה. במשך כל השיר אין התייחסות ספציפית לזמן או למקום והמרחב הפיזי הוא ד' אמות של הדובר ושל התינוק. מעין קפסולה (אם נידרש ללשון קורונה...) של הוויה שהיא אוניברסלית ולא קשורה לתרבות זו או אחרת, לנוף, למזג אוויר, לצבעים (שנעדרים לחלוטין מהשיר), וכד'. השכל אינו רלוונטי, ומפנה את מקומו לרגש. זו התובנה המשנית שנובעת לדעתי מן המינימליזם.
השיר בנוי משני חלקים: החלק הראשון בן שבע שורות, בו מנהל איש מבוגר, אולי אביו של התינוק, דו שיח אילם עם התינוק.
