הפילוסוף סוקרטס נשפט באתונה בשנת 399 לפני הספירה בהאשמה שהוא השחית את הנוער, סירב להכיר באלים שהוכרו על-ידי המדינה ועודד הכנסה של אלוהויות חדשות לפולחן של המדינה. הוא נמצא אשם, נידון למוות, וכחודש מאוחר יותר הוא שתה ללא התנגדות את כוס הרעל שניתנה לו ומת. אלו הן העובדות היבשות, שעליהן אין שום ויכוח. ליתר דיוק, גם עליהן יכול להיות ויכוח, ויש גם כאלו שטענו שהאדם שמכונה סוקרטס מעולם לא חי באמת אלא היה דמות בידיונית בלבד.[1] אבל מקובל היום להניח שאכן היה אדם כזה ושאכן הוא נשפט למוות. זאת היא לכן נקודת המוצא לשאלה שבה עבודה זו תעסוק – מדוע הלך סוקרטס למותו ללא התנגדות?
כשמציבים בצורה זו את השאלה מתעוררת שאלה נוספת – האם באמת לא היתה כאן התנגדות? האם באמת יש כאן שאלה? אפשר גם לטעון שלמעשה כל הסיפור כאן הוא מקרה של אדם שמחליט להתאבד, מסיבות שלו, ושלכל היותר יש כאן גם איזה סיפור פוליטי שהביא לכך שהוא התאבד בצורה המסוימת הזו, ושאין כאן איזו שאלה פילוסופית מיוחדת.[2] אבל מרבית החוקרים מסכימים שיש כאן בהחלט שאלה מעניינת יותר. את השאלה הזאת אפשר לנסח כך: מדוע הפילוסוף הנודע לא ניסה להגן על עצמו בבית המשפט, ולכאורה לפחות הלך בנחישות למותו? קיימים במחקר שני סוגים עיקריים של הסבר למעשה הזה.
הקדמה
פרק 1 –סוקרטס
תולדות חייו של סוקרטס
הפילוסופיה של סוקרטס
פרק 2 – הרקע למשפט ולמקורות עליו
המקורות על משפטו של סוקרטס
הרקע ההיסטורי למשפט
פרק 3 – המשפט
משפטו של סוקרטס אצל אפלטון
דיון ומסקנות
ביבליוגרפיה
