הבעייתיות שפוליסות ביטוח מעוררות
כללי הפרשנות החלים על חוזים בכלל חלים גם על פוליסות ביטוח, הנחשבים אף הם לחוזים שבין המבוטח לבין המבטח. אבל לחוזה הביטוח יש מאפיינים מיוחדים שמבדילים אותו מחוזים רגילים, ולכן גם הכללים שנקבעו לגבי פרשנות חוזה הביטוח הם שונים וייחודיים לו[1].
אחד ההבדלים העיקריים בין פוליסות ביטוח לבין חוזים "רגילים" הוא בפערי הכוחות שבין הצדדים. הליך ההצעה והקיבול בחוזי ביטוח הוא הליך הנשלט כולו על ידי המבטח, ולא מדובר בצדדים שווים. משכך, יש צורך לבצע התאמות של כללי הפרשנות ולהתאים אותם למערכת היחסים הייחודית ולאופן שבו נכרת חוזה הביטוח.
הכללים לפיהם בית המשפט מפרש פוליסות ביטוח
כאמור, בפרשנות פוליסות ביטוח חלים בראש ובראשונה הכללים החלים בפרשנות חוזים בכלל. לפיכך, גם בפרשנות חוזי ביטוח יש צורך לציין את כללי הפרשנות החלים על חוזים רגילים.
סעיף 25 לחוק החוזים[1] קובע את הכללים החלים בפרשנות חוזים. לפי סעיף 25(א) לחוק החוזים: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". לשון החוזה ותכלית החוזה משמשים כמובן גם בפרשנות של חוזי ביטוח.
כלל הפירוש כנגד המנסח
כלל הפרשנות כנגד המנסח איננו מיוחד דווקא לפוליסות ביטוח, אלא מוכר בדיני פרשנות חוזים בכלל. לפי כלל זה על כאשר לבית המשפט יש שתי אפשרויות פרשניות הוא יעדיף את הפירוש שהוא כנגד מי שניסח את החוזה.
יש לציין כי כלל זה לא היה מוסכם תמיד בפסיקה. בפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין אוחיון נאמר על ידי כב' השופט זוסמן: "אני יוצא מן ההנחה שיש לפרש פוליסה לביטוח ככל מסמך אחר ללא מגמה לטובת צד זה או אחר"[1]. גישה זו השתנתה, גם ביחס ל"כל מסמך אחר" וגם ביחס לחוזי ביטוח. כלל הפרשנות כנגד המנסח נקבע במפורש בחקיקה ביחס לחוזים רגילים, והוא קיבל מעמד מיוחד ביחס לחוזי ביטוח.
