חלק ראשון
הקרקע עליה רשום הבית המשותף הינה קרקע מוסדרת. ניתן ללמוד זאת מעיון בנסח המרוכז של הבית המשותף אשר מוגדר על ידי גוש וחלקה והרישום הישן הוא גם על בסיס גו"ח.
החשיבות לאבחנה הנ"ל מהטעמים הבאים:
לעניין התיישנות בתביעות של זכות במקרקעין – כאשר אדם תובע בגין זכות במקרקעין בקרקע מוסדרת אין כל התיישנות בתביעה. (פרט למקרים של התיישנות בת 25 שנים טרם כניסתו של חוק המקרקעין לתוקף) (סעיף 159 (ב') לחוק המקרקעין). לעומת קרקע שאינה מוסדרת שם ישנה התיישנות בגין תביעת זכות שעומדת על 15 שנה (סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1952).
טעות ברישום – כאשר יש מירוץ רוכשים כאשר הרוכש הראשון ביצע עיסקה אך לא השלים רישום והרוכש השני הסתמך על המרשם בתום לב, השני גובר אף על רוכש מוקדם שלא ביצע רישום. לעומת זאת בקרקע בלתי מוסדרת במקרה הנ"ל ישנן הוראות דין אחרות (סעיף 10 לחוק המקרקעין).
חלק שני
השלבים הם תכנון – בחינה של אפשרות החלוקה הנפחית מבחינת אופן ביצוע מבחינת חוקי התכנון והבניה; מיפוי – מיפו נפחה וגבולותיה של החלקה תלת מימדית; רישום – רישום החלקה בפנקס המקרקעין.
חוק המקרקעין קובע באלו תנאים ניתן להצמיד או לאשר תוספת בניה ברכוש המשותף של בית משותף שנע בין 3/4 הדיירים ו2/3 מהרכוש המשותף ל-60% תלוי במקרה. לעומת זאת חוק התכנון והבניה דורש כי בהגשת תוכנית לוועדה תינתן הסכמת כלל בעלי הזכויות טרם הדיון בתוכנית.
