האנגליפקציה של המשפט הישראלי פרושה הטמעה של אלמנטים של המשפט האנגלי במשפט של ארץ ישראל, ובמיוחד של ערכים ליברליים, כפי שהיו מקובלים במשפט האנגלי. תחילתו של התהליך הזה היא למעשה מיד לאחר כינונו של המנדט הבריטי בארץ ישראל, עם הקמתו של בית הספר "שיעורים למשפט" בירושלים ב-1921. שנה מאוחר יותר חוקק הממשל הבריטי את "סימן 46 לדבר המלך במועצתו" שקבע כי על בתי המשפט בארץ ישראל למלא חוסרים בחתום המשפט האזרחי באמצעות פניה להלכות המשפט המקובל באנגליה. הוראה זו בוטלה למעשה רק ב-1980.
אבל פרושה של "האנגליפיקציה" של המשפט הישראלי הוא רחב יותר מהוראות החוק האלה. פרושה, באופן כללי יותר, הוא אימוץ נהגים שונים של המשפט האנגלי במערכת המשפט של הישוב היהודי תחת המנדט הבריטי ומאוחר יותר במדינת ישראל. כלומר, מערכת המשפט בישראל, למרות שמרבית האישים המרכזיים שבנו אותה באו מהתרבות השיפוטית של גרמניה, אימצה עם הזמן את התרבות השיפוטית של אנגליה. היה זה חלק מהערצה כללית יותר לתרבות האנגלית, שהיתה בעלת כוח רב עד שההשפעה האמריקנית גברה עליה בשנות השבעים ואילך. ניתן לראות את האנגליפיקציה הזו באיזכורים הרבים למשפט הבריטי בפסקי הדין של בית המשפט העליון, בהערצה שביטאו שופטים בישראל למשפט האנגלי ועוד. היה זה מקור ההשפעה העיקרי על תורת המשפט שהתגבשה במדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה.
