פתח דבר: 'סימני מסחר' הינם הסימנים המאפשרים לנו להבדיל בין דבר, כמוצר או שירות, אחד למשנהו. במבט-על לחוק אנו רואים כי הנושא מצוי תחת מטריית ה'קניין רוחני'. 'הטעייה', הכוללת בחובה את ה'טעות' של צד ג', קשר צד ב' שהינו המפר ליצירת הטעות, ובעלות צד א' שהינו בעל הסימן, אמנם מכילה חקיקה פלילית, אך המיקוד הינו ב'מישור האפור', והדבר משמש בעיקרו להוכחת קשר נזקי. לאורך החקר פניתי לדין האמריקאי, דין ישראלי, השפעות הדין הגלובלי ותחולתו, וסיכום קצר.
ראשי פרקים: (א) סיקור הדין האמריקאי אודות הטעיית צד ג' בסוגיית סימני מסחר, (ב) סיקור הדין הישראלי אודות הטעיית צד ג' בסוגיית סימני מסחר, (ג) סיכום קווי מנחה ודרך/פתרון הסוגייה
סיקור הדין האמריקאי אודות הטעיית צד ג'
היסטורית, סימני מסחר בארצות הברית היו חוקים מדינתיים. שינוי משמעותי קרה בשנת 1881, עת חוקק חוק סימני המסחר מכוח 'פסקת המסחר' בחוקה האמריקאית[1]. החוק אושר בקונגרס בשנת 1905. יש נטייה לדין פדרלי, בשונה מדין מדינתי, ושינוי למצב כיום, הממחיש זאת, התרחש בשנת 1946, עת חוקק הקונגרס האמריקאי את ה "Lanham Act"[2]. זהו חוק פדרלי, קרי חל על כל ארה"ב.החוק מורכב מ – 4 חלקים: עיקרי, נוסף, כללי, ופרוטוקול מדריד. בנוסף, הוא יוצר גוף פדרלי ומעניק לו את הסמכות, ה [3]USPTO, סוכנות פדרלית למתן ורישום סימני מסחר.
