בעבודה אדון בסמכותה של הוועדות הפסיכיאטריות, הרגילה והמיוחדת, שהוקמו מכוח חוק טיפול בחולי נפש[1], בקשר לאשפוז כפוי של חולי נפש שהואשמו באישום פלילי ונשלחו לאשפוז כפוי בצו של בית המשפט הפלילי שניתן מכוח סעיף 15 לחוק. על פי החוק, כאשר מצא בית המשפט הדן באישום פלילי כי הנאשם איננו כשיר לעמוד לדין בשל מחלת נפש, או כי הוא סובל מאי-שפיות ואיננו בר-עונשין, רשאי בית המשפט לצוות כי הנאשם יאושפז באשפוז כפוי בבית חולים לחולי נפש. החוק מסמיך את הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית לפקח אחר האשפוז הכפוי, באמצעות קיום דיונים תקופתיים, ולהחליט על שחרור חולה הנפש מהאשפוז הכפוי אם מצאה כי אין עוד הצדקה להמשך האשפוז. במהלך השנים התעוררה ביקורת ציבורית רבה כנגד הוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות ואפן התנהלותן, ונטען בין היתר כי הן אינן מקפידות כראוי על זכויות הנאשמים ועל כללי הצדק הטבעי, והתוצאה היא כי אלפי אנשים בשנה מושמים בבתי חולים לחולי נפש תוך פגיעה חמורה בהם ובסביבתם ומבלי שהתקיים הליך ראוי בעניינם. בעקבות הביקורת הזאת הוקמו וועדה ציבורית וצוות בין-משרדי של מספר משרדי ממשלה, אשר בחנו את הנושא, ובעקבות המלצותיהן תוקן החוק. במסגרת תיקון מס' 8 לחוק, הוקמה הוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת. תפקידה של הוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת דומה מאוד לתפקידה של הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית הרגילה, אלא שהוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת מוסמכת לדון באשפוז כפוי בעקבות אישום פלילי כנגד חולה נפש בעבירות החמורות ביותר, שהן עבירת הרצח ועבירת הניסיון לרצח.
מבוא
אשפוז כפוי בגין עבירות פליליות
הועדה הפסיכיאטרית המחוזית
הועדה הפסיכיאטרית המיוחדת
משפט משווה
עמדה אישית
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
