לאחרונה התפרסם בתקשורת אירוע שבו אסירים ביטחוניים ברחו מבית כלא במבצע בריחה שכלל תכנון מקדים ומפורט. האירוע גרם למבוכה רבה בשב"ס ואצל הגורמים הרלוונטיים, והוא עורר פולמוס ציבורי בקשר לעונש המאסר שמרצים אסירים ביטחוניים. מלבד הדיון בקשר לאחריות על האירוע עצמו, האירוע העלה לדיון סוגיות שונות הנוגעות לעונש המאסר של אסירים ביטחוניים בישראל, ובקשר לתנאי הכליאה שלהם, והוא הזכיר לציבור את נקודות התורפה של עונש המאסר, ביחס לאסירים בכלל וביחס לאסירים ביטחוניים בפרט. הציבור הישראלי נחשף במהלך השנים לעסקאות שונות שביצעה הממשלה שבהן שוחררו מחבלים "עם דם על הידיים", כמו למשל במסגרת העסקה לשחרור החייל החטוף גלעד שליט ובעסקאות אחרות, ובמקרים רבים דווח על פיגועי טרור שבוצעו על ידי טרוריסטים ששוחררו מהכלא הישראלי. נדמה כי האירוע האחרון מציף מחדש את הדיון, שכבר נעשה בהזדמנויות רבות בעבר, בקשר לעונש מוות לטרוריסטים.
סוגיית עונש מוות בכלל, ועונש מוות לטרוריסטים ומחבלים בפרט, היא איננה רק סוגיה משפטית. היא כוללת בתוכה היבטים פוליטיים, מדיניים, ביטחוניים וחברתיים. הנושא של עונש מוות למחבלים קיבל משקל בכמה מערכות בחירות, ועמד למשל במרכז מצע הבחירות של מפלגת ישראל ביתנו והעומד בראשה אביגדור ליברמן[1]. בשנת 2018 אישרה מליאת הכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק פרטית שביקשה להטיל עונש מוות על מחבלים[2] – הצעה שלוותה בוויכוח סוער ובהתנגדות של מומחי משפט[3].
מבוא
עונש מוות: רקע והתפתחות
חקיקה בישראל
תכליות הענישה במשפט הפלילי בישראל
טרור – הגדרה ומאפיינים כלליים
טיעונים בעד ונגד עונש מוות למחבלים
משפט משווה
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
